למדנו מאלוף (מיל', למזלנו) יאיר גולן כיצד עושה בור ועם-הארץ השוואות (אנאלוגיות) היסטוריות. דברי הבלע שלו ייזכרו לעולם, ויהיו ככתובת-אש, המעידה למרחוק על טיפשותו כי רבה. אותו הדבר ניתן לומר על כל מיני שוטים ותועמלנים, המשווים בהבל פיהם בין שואת היהודים במלחמת העולם השנייה לבין כל מיני מעשי טבח, או הרג אזרחים במלחמה. הללו, למיטב זיכרוני, אינם מגנים באותו המרץ וההתלהבות רצח יהודים במעשי טרור, שמעודדים חמאס, אש"ף ורשות הטרור מרמאללה.
ממשלת הריפוי, השינוי, האיחוי ואנ'לא-יודע-מה-עוד בהבטחות-הכזב של בלּע (בנט, לפיד, ליברמן ועבאס) החליטה לעשות את הנזק המרבי למדינה בכל אשר תפנה. לכן, הכניסה אותנו בלי שום שכל למלחמה לא-לנו, וצירפה אותנו לעגלת המגנים את רוסיה. אולי בגלל שהיא שפחה חרופה, הנגררת כבולה אחר עגלת הפרוגרסיווים האמריקניים.
משפחתי באה מדרום-מזרח פולין, ומוצאה מהעיירה (למעשה, כפר) הקטנה קרילוב ממערב לנהר בּוּג, המפריד בין אוקראינה לפולין. אבי מורי ע"ה נולד בתחילת המאה הקודמת, ועד עלייתו ארצה בסוף שנות העשרים הכיר היטב את שכניו, הפולנים והאוקראינים, ושלט היטב בשפותיהם. גרסתא דינקותא, שמסר לי, אמרה, שקשה לדעת מי משני העמים שונא יותר יהודים. התחרות ביניהם על המקום הראשון באנטישמיות קשה מאוד וצמודה.
למיטב ידיעתי, מדינת אוקראינה הנה מוצר קומוניסטי. מעולם לא הייתה יישות מדינית כזו, והיא קמה רק לאחר התפרקות ברית-המועצות, בתחילת שנות התשעים. בקונגרס וינה ("הקונגרס הרוקד", 1815) בתום המלחמות הנפוליאוניות, אוחד דרום-מזרח פולין עם מערב אוקראינה אחרי תחת שלטון רוסי, וחלקו הדרומי היה תחת שלטון אוסטרו-הונגריה עם סלובקיה ועם צ'כיה. חלקה המערבי של פולין היה תחת שלטון גרמני. כך בא הקץ לממלכת פולין-ליטא, שהייתה פעם מעצמה אירופית, שהביסה את הטורקים בשערי וינה יחד עם הצבא השוודי. לכן, כמו ביוגוסלאוויה לשעבר - לערים באזור יש שניים-שלושה שמות. למשל, לביב האוקראינית היא לבוב הפולנית ולמברג הגרמנית.
לאזור, שהיה בשליטה רוסית ובשליטה אוסטרו-הונגרית קוראים גליציה - על שמה של נסיכות עצמאית, שהייתה באזור במאה האחת-עשרה. יהודים ישבו באוקראינה מהמאה האחת-עשרה, ובה צמחו החסידות ותנועת ההשכלה, ונולדו הרבה מפורסמים יהודיים, וביניהם רבי ישראל הבעל-שם-טוב, רבי נחמן מברסלב, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שלום עליכם, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש"י עגנון, זאב ז'בוטינסקי, לוין קיפניס, חיים הזז, אברהם שלונסקי ולוי אשכול.
אין זאת אומרת, שלא היה עם אוקראיני, אלא שפרט לתקופת נסיכות קייב (המאה התשיעית עד המאה השתים-עשרה לספירתם) ולשנים 1920-1917 לא הייתה לאוקראינים עצמאות מדינית; וכמו פולין שכנתה-יריבתה, ארצם הדשנה, "אסם התבואה של אירופה", נשלטה על-ידי זרים, וגבולותיה היו דינמיים מאוד.
פרעות ת"ח-ת"ט
הקרקע באוקראינה הייתה שייכת לבעלי אחוזות (פיאודלים) פולניים, שעשקו את אריסיהם האוקראיניים בלי רחמים, אך לא באו אתם במגע. יהודים שימשו כגובי המיסים של הפיאודלים, והעלו על עצמם את חמת האיכרים, שכעסו על בעלי האחוזות. כשזינובּי בוגדן חמֶלניצקי הנהיג את מרד הקוזאקים נגד השלטון הפולני-ליטאי, תועל הזעם האוקראיני לסדרה ארוכה של פוגרומים ביהודים בשנים ת"ח-ת"ט (1649-1648).
אנשי חמלניצקי טבחו בקתולים, באוניאטים (חסידי הכנסייה הקתולית המזרחית) וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. חמלניצקי ציין את "השעבוד בידי היהודים והפולנים" כסיבות למרד. הקוזאקים המורדים היו אחראים למותם של כעשרים אלפי יהודים באוקראינה.
למרות שבהנהגתו החל שעבוד אוקראינה לרוסיה, נחשב כיום חמלניצקי לגיבור לאומי באוקראינה, ויש אפילו עיר גדולה (לשעבר - פרוסקירוב, כ-370 ק"מ דרום-מערבית לקייב) על שמו - בירת מחוז חמלניצקי - בנוסף למאות רחובות, כיכרות, מוסדות ובתי-ספר, הנושאים את שמו.
לפני כשנה עשה משרד החוץ הישראלי שטות (די אופיינית, יש להודות), ודרש מהאוקראינים למחוק מרשימת גיבוריהם הלאומיים כמה, כמו חמלניצקי, שהשאירו את חותמם הטמא והרצחני על ההיסטוריה היהודית כרבי-טבחים לאורך הדורות. האוקראינים קיבלו מעט מאוד מההערות הישראליות, אך לא פגעו במעמד הנישא בעיניהם של חמלניצקי.
פרעות 1919
לפי ד"ר הנרי אברמסון, הדיקן לשעבר של מכללת תורו, טבחו המורדים האוקראיניים במאה השמונה-עשרה ביהודים במהלך התמרדותם. אך הטבח הגדול ביהודים היה דווקא כשאוקראינה ניצלה את מלחמת האזרחים ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה, והכריזה על עצמאותה כרפובליקה עממית. סימון (סֶמיון) וסילוביץ' פֶּטליוּרה, עמד בראש ממשלת הרפובליקה האוקראינית, מפברואר 1919, והיה המפקד העליון של צבאה. הצבא האדום הבולשוויקי והצבא הלבן של אנטון דֶניקין ניסו לכבוש את אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים, וצבאו של פטליורה לחם בהם עד שהובס על-ידי הצבא האדום.
בתגובה, טבחו חיילי הצבא המובס ביהודי אוקראינה במשך כשישה שבועות, ורצחו עשרות אלפי יהודים. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם האם יזם פטליורה את הפוגרומים, או רק לא מנע אותם. פטליורה האשים את הבולשוויקים ואת הקומוניסטים, אויבי ממשלתו, בפוגרומים הללו, וציין לטובה את השתתפות היהודים במאבק העם האוקראיני לעצמאותו ואת ה"קורבנות הקשים אשר הביאו התושבים היהודים על מזרח המולדת האוקראינית".
באוקטובר 1919 נמלט פטליורה לפולין, וב-1921 חתם הסכם עם זאב ז'בוטינסקי, שאם יחזור לשלוט באוקראינה, יאפשר להקים בה כוח הגנה יהודי. ההסכם עורר התנגדות בקרב יהודים ובקרב ניצולי הפוגרומים. בשנת 1924, בעקבות שיפור היחסים בין פולין לברית-המועצות, חשש פטליורה, פן יוסגר לברית-המועצות, ונמלט לפאריס. שם השיגו שלום שמואל שווארצבּארד - שען יהודי יליד בסרביה - שהתנקש בסוף חודש מאי 1926 בחייו, והרגו. שווארצבּארד זוכה על-ידי בית המשפט הצרפתי מכל אשמה, לאחר שחבר המושבעים נחשף להיקף הזוועות בפרעות ביהודי אוקראינה ואופן תכנונם וביצועם. שווארצבארד נפטר בדרום אפריקה במארס 1938, והובא בשנת 1967 לקבורה במושב אביחיל. בשנת 2005 עלה ויקטור יושצקנקו, נשיא אוקראינה, עם רעייתו לקבר פטליורה בפאריס - כהוקרה ממלכתית לגיבור הלאומי של ארצו.
הפרק השחור
הפרק השחור ביחסים בין עם ישראל לבין העם באוקראינה אִתרע בימי השואה. אבי ובני משפחתי טענו, שחלק מבני משפחתנו הענפה, שנמלטו מזרחה, לאוקראינה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נרצחו בידי אוקראינים. את שאר הנרצחים ממשפחתי, אלה שנמלטו מערבה מפחד הרוסים, רצחו אזרחי פולין וחיילים מהעוצבות הגרמניות, שהגיעו אל הנהר בוג, שחצץ בין אזור הכיבוש הגרמני לאזור הכיבוש הסובייטי.
בשנים 1944-1941 נרצחו יותר ממיליון יהודים באוקראינה בידי קבוצות המִבצע (איינזצגרופן) הנאציות, בידי גדודי משטרת הסדר (ORPO) הנאצית ובידי משתפי פעולה מקומיים (ראו להלן). הטבח הידוע ביותר של יהודים בתקופה הראשונה אִתרע בגיא בּאבּי יאר ליד קייב, ביומיים האחרונים של ספטמבר 1941, כשלושה חודשים אחרי הפלישה הנאצית לברית-המועצות (מבצע "ברברוסה").
התופעה החמורה ביותר בשואה הייתה חילות-העזר האוקראיניים, שסייעו לנאצים. אחד מהמתגייסים אליהם, כ"ואכמאן" (שומר), היה איוון דמיאניוק, שנשפט בארץ בשנת 1988, וזוכה בערעורו לבית המשפט העליון. דמיאניוק, שגורש מארצות-הברית, הגיע לגרמניה, ונשפט שם. הוא הורשע בשנת 2011 על שסייע לרצח אלפי יהודים בהיותו ואכמאן במחנה-המוות סוביבור, אך כיוון שמת לפני שהוכרע ערעורו, נחשב דמיאניוק, לפי החוק הגרמני, כזכאי.
דמיאניוק ואוקראינים אחרים - חלקם שבויי מלחמה, שגויסו בכפייה לצבא האדום - הוכשרו במחנה האימון טראווניקי של SS, וכ"ואכמאנים" התעללו באכזריות ובאלימות ביהודים הכלואים במחנות-המוות סוביבור, בלז'ץ וטרבלינקה, ששירתו בהם גם כמפעילי תאי-גזים וכזונדרקומאנדו, שהיו אחראים לפינוי הגוויות מתאי-הגזים. אחרים היו כוח-עזר ל-SS, והשתתפו בדיכוי מרד וארשה ולאחר מכן בחיסול גטו ביאליסטוק. כ-5,000 אוקראינים הוכשרו במחנה טראווניקי, ופעלו בשנים 1941-1945 בתחומי פולין הכבושה בידי הנאצים.
לאנשי טראווניקי היה חלק מרכזי ב"מבצע ריינהארד" (מארס 1942- שלושה בנובמבר 1943) להשמדה תעשייתית של אוכלוסייה - רובה יהודית - במחנות סוביבור, בלז'ץ וטרבלינקה. במבצע הושמדו כ-1,700,000 אנשים, נשים וטף. כן השתתפו ב"מבצע אֶרנטֶפֶסט (חג הקציר)", שסיים את "מבצע ריינהארד" במחנה מיידנק ובשלוחותיו - היום שבו הרגו (בעיקר, אנשי SS גרמניים) כ-43,000 יהודים, הכמות הגדולה ביותר של יהודים, שנרצחו ביום אחד בשואה.
כמחצית מהיהודים הושמדו
אין מידע מדויק כמה יהודים נרצחו באוקראינה בשואה. בשנת 1940 חיו באוקראינה כ-4.2 מיליוני יהודים. כתשע מאות אלף הצליחו לברוח לברית-המועצות, למרות שיתוף הפעולה של האוקראינים עם הנאצים. לפי מידע מארכיונים רוסיים, שנפתחו אחרי נפילת ברית-המועצות, מעריכים, כי כמעט כל השאר נרצחו בשואה.
עד היום, כנראה, לא שפטה אוקראינה אף פושע מלחמה אוקראיני על חלקו ברצח יהודים בשואה. לעומת זאת, אוקראינה נמצאת במקום הרביעי בין המדינות, שאזרחיהן זכו בעיטור חסיד אומות העולם על הצלת יהודים בשואה. כך, החשבונות הפשוטים מימי הביניים ועד הנה אינם מחמיאים לעם באוקראינה - למרות שבחר בשנת 2019 ברוב של 73 אחוזים (!) את וולודימיר זלנסקי היהודי לנשיא אוקראינה.
את החשבונות ההיסטוריים בין שני העמים מעצימה אדישות אוקראינה למעשי הטרור הערביים נגדנו מאז שזכתה בעצמאותה. בכל אופן, רק שוטה, בור ועם-הארץ יכולים להשוות דמגוגית בין השואה למה שנעשה כעת באוקראינה - מה עוד, שאין מידע אמין על המתרחש, ואנחנו נתונים למערכת דיסאינפורמציה עצומה משני צדי המתרס.