חזרתי מהכפור באצטדיון בו גברה מכבי תל אביב על הפועל חדרה, והנה דווקא ידיעה מחממת לב מאת ירון אברהם מערוץ-12. נאמר בה כי שגריר אוקראינה יבגן קורניצ'וק עתר באמצעות עורך הדין תומר ורשה נגד מדיניותה של שרת הפנים איילת שקד כלפי הפליטים הנמלטים מארצו. מה מרנין בידיעה? לא רק ההומניזם המתבקש ממדינת היהודים ברגעים אנושיים כה גורליים וכואבים אלא גם משמעות העתירה.
זו שאלת הבנת הנקרא. אני מפרש את העתירה האוקראינית כך: שופטי העליון בעת נשיאותם של מאיר שמגר ואהרן ברק ודורית ביניש ואשר גרוניס ומרים נאור ועתה גם אסתר חיות הוציאו לבג"ץ שם טוב ומוניטין ההולך לפניו מקצה הארץ עד קציה. לא מדובר בעניין קנייני או כספי או בהסגרת חשוד. למדינה אחרת.
ממשלת אוקראינה באה בטענות על מדיניות מסוימת שלהערכתה אינה חוקית, ובעתירתה היא משדרת לעולם כולו כי היא סומכת על בית המשפט העליון בישראל שינהג כחוק, ולא על-פי האינטרס של השלטון המנהל עתה את ישראל.
בכוונה איני נכנס לסוגיה של בלימת נחשולים של פליטים או ניהול מדיניות הומניטרית זמנית עד יעבור זעם היופיטר הרוסי ולדימיר פוטין. אני מתייחס רק לאמון הבינלאומי בבית המשפט העליון בירושלים העברית, וזאת חרף מהלכים מימין ומשמאל שנועדו לשחוק את שיעור קומתו.
זה קורה היום אל נוכח קואליציית אנדרוגינוס של אנשי ימין ושמאל ומרכז המכפישים את מערכת המשפט כאילו נטשה את דרך הישר. תעמולת ההרס העצמית הזאת עלולה, חלילה, להיקלט בחלק ניכר מדעת הקהל בעולם. קולם של דניאל פרידמן ודוד אמסלם וויריב לוין וחיים רמון מבטאים הסתייגות מן הקדמה הליברלית של נשיא העליון בדימוס הפרופסור ברק, ובכל זאת יש אמון כה גבוה בשיטה הישראלית הבכירה.
איני יודע מה יוכרע בבג"ץ, אם בכלל. אני רק יודע כי העולם מאמין למגדלור המשפטי הזה המפיץ אור נגוהות מירושלים. לתפארת מדינת ישראל.