בין ורשה לקייב

מדינת ישראל מגבילה את כמות הפליטים שאינם יהודים מאוקראינה ואשר מדינת ישראל תקלוט. יש ביקורת בשיח הישראלי על המכסות האלה. הוויכוח הוא לגיטימי ורצוי, אך השאלה היא האם נכון והאם עלינו לאפשר לממשלות זרות, לדוגמה, לממשלת אוקראינה באמצעות שגרירותה, לעתור לבג"ץ על-מנת לאכוף עלינו מדיניות קליטת פליטים שונה. והתשובה ברורה. בית המשפט העליון מנוע מלהתערב ביחסי החוץ של המדינה, ועל אף שפעמים רבות ישויות זרות עמדו בעקיפין מאחורי עתירות לבג"ץ היה זה באמצעות מימון "כללי" לגופים ישראלים אשר חלק מייעודיו היו עתירות לבג"ץ. למיטב ידיעתי בג"ץ אמור להיות אקס טריטוריה לנושאים הקשורים להחלטות מדיניות (לדוגמה בג"ץ דחה תחת הנימוק הנ"ל עתירה לאיסור כניסה לישראל וביקור ביד-ושם של מנהיגי עולם בעלי עבר מפוקפק בזכויות אדם). היה ברור שיבוא היום ובו ישות זרה תעמוד בגלוי ובמפורש מאחורי עתירה לבג"ץ והנה הגיע היום. הפרסומים מדברים על עתירה לבג"ץ שהוגשה על-ידי שגרירות אוקראינה, אך בפועל העתירה הוגשה על-ידי משרד עורך דין ורשה, ועל-פי הכתוב בעתירה היא בתיאום או על-פי בקשת השגרירות האוקראינית (כלומר ממשלת אוקראינה). אך מה עם תנאי הסף, מה עם תנאי הסף? ממשלת אוקראינה לא מופיעה ברשימת העותרים, והיא אפילו לא מופיעה ברשימת המשיבים, כלומר בית המשפט לא יכול כלל לשמוע את ממשלת אוקראינה, למעט אם השופטים קוראים עיתונים או משוטטים באינטרנט, ומשלבים מודיעין חיצוני ממקורות גלויים בהחלטותיהם. הכיצד כל הסיפור הזה עובר את כללי הסף? הכיצד דן בית המשפט העליון בעתירה לסעדי ביניים בדחיפות ודרש מהמדינה להשיב תוך מספר שעות ולאחר מכן דחה את מועד תשובת המדינה במספר שעות נוספות? ממה נפשך, אם ממשלת אוקראינה חוששת להגיש עתירה לבית המשפט העליון בישראל, ועומדת מאחוריה עם טריק שקוף, כיצד משלים בית המשפט העליון עם הטריק הזה, ואם בית המשפט משלים עם הטריק כיצד עוברת העתירה את סף דלתו של בית המשפט כאשר הגורם המרכזי בכל הסיפור, ממשלת אוקראינה, לא רשומה כלל כמשיבה (פורמלית) לעתירה. עותרים אפשריים בכזו עתירה הם ממשלת אוקראינה, ואזרחים אוקראינים אשר מתוקף החלטת הממשלה מוחזרים לאירופה או למולדתם, ודאי לא משרד עורכי דין מכובד בישראל, אשר יכול לייצגם בתשלום או שלא בתשלום אך אינו רשאי לטעמי לעתור במקומם. כאשר יש בסביבה עותרים הנפגעים ישירות מהחלטה מנהלית הרי כל עתירה שאיננה על-ידי הנפגעים הישירים היא פסולה על הסף, העותרים עוסקים אז ב"ריב לא להם" ועל כן עתירתם פסולה מעיקרה, ועל עתירה כזו להידחות על הסף טרם נדונה כלל לגופה, ממש כפי שנדחו עתירות בנימוק דומה מן העבר השני של המפה הפוליטית. לטעמי, אנו רואים שוב שעילות הסף הן מסטיק תלוי אג'נדה, עוסקים בהן כאשר השופטים לא רוצים אפריורי לדון בעתירה, או אם העותר לא אהוב עליהם, ואין עוסקים בהן אפריורי בכל מקרה אחר.