בירושלים מתקיימת הזיארה המוסלמית לאל-אקצה, כלומר ל"אל-חַרַם א-שַרִיף" (הר-הבית). אולם עלייתם של המוסלמים לשם מתבצעת כיום על-ידי הפלשתינים בלבד, אף שהמסורת המוסלמית ממליצה לכל המוסלמים בעולם על "קשירת האוכפים" ("שַד א-רִחַאל"). כלומר, נסיעה לביקור דתי כדי להתפלל בשלושת המסגדים של מכה, אל-מדינה וירושלים. אל-אקצה נחשב למקום אליו עשה נביא האיסלאם מחמד את ה"אִסְרַא", המסע הלילי הפלאי מהכעבה במכה לירושלים. לפי המסורת המוסלמית, עלה מחמד מכיפת הסלע לשבעת הרקיעים (ה"מִעְרַאג'") ופגש את כל הנביאים. אל-אקצה היה גם כיוון התפילה הראשון (ה"קִבְּלַה"), לפני שנצטווה מחמד להחליפו בכעבה במכה.
בשנים האחרונות התעורר ויכוח על הסוגיה בקרב אנשי דת מוסלמים. חכמי הלכה מוסלמים פסקו כי הזיארה לירושלים אסורה למי שאינו פלשתיני מקומי. הנימוק היה שהביקור בירושלים כרוך בקבלת ויזה מישראל. עצם הבקשה לאשרה כזאת פרושו הכרה בישראל בכלל ובשלטונה על ירושלים בפרט. הפולמוס בנושא היה בעיקר בין חכמי הלכה מקטר ומסעודיה. המועצה ההלכתית האיסלאמית העולמית השוכנת בסעודיה פסקה לפני כשש שנים כי הזיארה לירושלים היא מצווה חשובה המומלצת לכל המוסלמים בעולם. פסיקה זו התבססה על קביעתו של המופתי (פוסק ההלכה) הבכיר בסעודיה השיח' עבד אל-עזיז אבן באז (חי בשנים 1999-1912). בפַתְוּה (פסק הלכה) שלו, שהיא עדיין זמינה באינטרנט, הוא נשאל: "לאור ההבנה בין הערבים והיהודים, האם מותרת הזיארה למסגד אל-אקצה והתפילה בו? ובמיוחד במצב של הסכמה ממדינות ערב?" והשיב: "הזיארה למסגד אל-אקצה היא סוּנַה (מנהג של הנביא מחמד שיש לחקותו) כאשר מתאפשר הדבר, בגלל דבריו של הנביא מחמד: 'לא תקשור את אוכפך אלא לצד שלושת מסגדים: המסגד הקדוש (הכעבה במכה), מסגדי זה (באל-מדינה) ומסגד אל-אקצה'. מוסכם כי היא (המסורת) מהימנה".
פסק הלכה זה סותר לחלוטין את החלטתו של השיח' יוסף קרדאוי, ששימש יו"ר התאחדות אנשי הדת המוסלמים בנסיכות קטר. קרדאוי אסר במפורש את הזיארה לאל-אקצה שפרושה לדידו הכרה ב"ישות הכיבוש" (ישראל). פסיקה זו נתמכה גם על-ידי אגודת חכמי הדת של פלשתין, והתנועות האיסלאמיות בירדן ובישראל (הפלג הצפוני בראשותו של ראאד סלאח). לפני כשנתיים, בראיון לאל-ג'זירה, הביע המופתי של ירושלים מחמד אחמד חוסין דעה מעט יותר מתונה, לפיה העלייה לאל-אקצה מותרת לכל המוסלמים בעולם אך רק אם התיירות מגיעה מירדן או מהרשות הפלשתינית ובאישורן בלבד ולא מישראל. כלומר, אינה במסגרת ההכרה ב"ישות הציונית" או הנורמליזציה עמה.
הוויכוח בין סעודיה לקטר מתמקד בשאלה האם הסוגיה הפלשתינית צריכה להוות מחסום בפני קיום מצוות הזיארה לאל-אקצה. לפני כשש שנים נימק שאהר חמדאן, ראש איגוד סוכני התיירות והנסיעות הירדני את תמיכתו בפסק ההלכה הסעודי. לטענתו, כאשר ערך הנביא מחמד את המסע הלילי לאל-אקצה המוסלמים אפילו לא שלטו בפלשתין והיא הייתה עדיין בשליטה ביזנטית נוצרית, אז מה מונע מהמוסלמים לבצע את הזיארה כעת? יש להניח כי האינטרס הכלכלי לפתוח את התיירות לאל-אקצה למדינות המפרץ יזכה לא רק לתמיכתם של בעלי האינטרסים הכלכליים בירדן, אלא גם לברכתו של נותן החסות הדתית לאל-אקצה, מלך ירדן. עבדאללה מלך ירדן מבין היטב את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של תיירות זו, שתקדם גם את ארצו והוא מעוניין בהידוק הקשרים עם מדינות המפרץ. כהאשמי, צאצא ישיר של הנביא מחמד, בידיו כוח השפעה לא מבוטל בסוגיה זו. יש להניח כי גם האמירויות ובחריין ינקטו עמדה דומה לזו של הסעודים ביחס לנושא אל-אקצה.