ד"ר עירית מלברגר-אמינוף מעפולה, בת ירושלים, מאז ולתמיד, חובקת ספר חדש, מרהיב ביופיו ומרתק במיוחד. בצעדי ילדה קטנה מכניסה את הקורא לשבילי ילדותה, בפסיעות מדודות של נערה מתבגרת משרטטת עירית את חוויות עולמה הצבעוני, התוסס, וכחיילת צועדת עירית אל הנופים ההם, השדות, הפרחים, הריחות.
הילדה מתל ארזה פותחת צוהר מפעים לעבר העיר אותה מעולם לא עזבה גם אם היא מתגוררת כיום בעפולה. זיכרונות של אהבה וגעגוע. הגעגועים לירושלים מתפרצים מכל עמוד בספרה החדש של ד"ר עירית מלברגר-אמינוף. ילדותה הקסומה, התמימה משהו, המרתקת, מתעוררת בכל משפט שני. את המשפט הראשון היא מותירה לאוהביה אשר צעדו עימה יד ביד במשעולי הילדות הירושלמית באושר ובשמחת נעורים.
חווית הקריאה בספר המושקע שיצא לאור בפורמט אלבומי היא חוויה חושית ממש, כשעירית מתארת את השכונה הקורא מוצא עצמו מטייל בה, כשעירית מתארת את הגזוזטרה, הקורא חש כמי שעומד עליה וצופה אל האופק, כשעירית מתארת את בעלי המקצועות, את הטיפוסים המיוחדים, את ההליכה מהבית לעבר בית הספר ובחזרה, הקורא הולך איתה באותם השבילים, חווה את אותן המראות, שואף מלא לוגמיו את אותן הניחוחות.
בתוך סיפור הילדות, הצנועה, המאושרת, שזור סיפור העצב העמוק שאפף את כל משפחתה במשך עשרות שנים, על אובדן כל בני המשפחה הקרובה, בשורות הלוחמים במלחמת העולם השנייה ובעיקר בשואה. העצב על כך שמעולם לא זכתה לסבא וסבתא, לדודים, לדודות ולבני דודים ודודות. על התוגה שליוותה באופן קבוע את אמה ואביה כל חייהם על אובדן משפחתם הענפה, בשעה שהם היו בפלשתינה ולחמו לעצמאותה.
עירית מציבה יד לכל אלה, ומזכירה את שני ספרי התיעוד שכתבה לזכר הנספים: "המשפחה שלא הייתה לי", להנצחת שמותיהם של עשרות רבות מבני משפחתה שאבדו במיתות נוראות, בידי הצוררים הנאצים ועוזריהם בני האומות השכנות - מפולין, אוקראינה וביילורוסיה.
היא מספרת את סיפור עלייתם של הוריה הציונים שעלו כחלוצים מתנועת "השומר הלאומי" בראשית שנות השלושים, לאחר הכשרות ארוכות וקשות. את חלקו של אביה במלחמת השחרור, בהצלת חיי לוחמים, ובשירות קרבי משמעותי. הקורא מתוודע לאותו ענף של חלוצים שהיו מבוני הארץ, בשקט, בצנעה ובענווה, מי שעלו ארצה לפני הרעש הגדול, כדי לבנותה, לאו-דווקא להיבנות בה.