בהפטרה לפרשת שמיני בספר שמואל ב' בפרק ו' פסוקים ב'-ט' מתואר המעבר של ארון האלוהים ממקום הנושא את השם "בַּעֲלֵי יְהוּדָה" לעיר דוד היא העיר ירושלים. המעבר מלווה בפרץ חגיגי מבעיר אש של התלהבות מרקיעת שחקים ברקיעות רגלים בריקוד, בשירה המלווה בשלל כלי נגינה, כמו: כינורות, נבלים, תופים, מנענעים ובצלצלים, ככתוב בספר שמואל ב' בפרק ו' פסוק ה': "וְדָוד וְכָל-בֵּית יִשְׁרָאֵל מְשַׁחֲקִים לִפְנֵי יְהֹוָה ... בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלָים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים". למרבה הצער, בעיצומה של אווירת החג, בעיצומו של פרץ מרהיב בסערות הריקודים והשמחה של עם, שזכה לחוות את חווית העלאת ארון מקודש לעיר מקודשת, ירושלים, הארון מתנדנד ונוטה ליפול, ואדם בשם עזה רץ רק כדי למנוע מהארון ליפול ולגעת ברצפה, כפי שאנחנו קוראים בהפטרה בשמואל ב' פרק, פרק ו' פסוקים ה'-ו': "וַיָּבוֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא יָד אֶל-אֲרוֹן הָאֳלוֹהִים וַיֹּאחַז בּוֹ כִּי שָׁמְטוֹ הַבָּקָר" וכאן אנחנו עדים בהפתעה רבה לתגובה אלוקית שמימית, תגובה מאוד לא צפויה - תגובה מאוד כואבת: "וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ הָאֱלוֹהִים... וַיָּמֹת...עִם אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים". כואב ומייסר המעמד שברגע אחד שמחת העלאת ארון אלוהים לירושלים הפכה למעמד של אבל כבד על מותו של עֻזָּא. בעיצומם של פרצי שמחה גואים מצא את מותו אדם, שרק רץ מתוך מניעי פנימיות מוסרית וערכית למנוע נפילת הארון. הוא רץ רק מתוך דאגה שעלול להיפגע כבודו של ארון נָפוּל, רק למנוע מהארון הקדוש בעיני העם ליפול. כואב, שיום של שמחה בישראל הפך ליום אבל כבד. וכאו עולות סדרות של שאלות וחלקן הזעיר של השאלות, אותן אני מנסה להעלות במאמר זה, כל אחת מהן היא כואבת ומכאיבה לשואל. - מה בעצם היה חטאו של עֻזָּא, שרץ למנוע את נפילת הארון? - למה ומדוע נקטפו חייו של עֻזָּא, ואם היה בכלל מקום להענישו בעונש מוות? - איך אפשר היה למנוע את הטרגדיה הזו? - עֻזָּא רצה רק לעשות טוב למנוע את נפילת הארון. מדוע אדם שרצה לעשות טוב ורק טוב נקטפו חייו? - איך חש העם, ששמחה מרקיעת שחקים, צנחה ביעף לצחנת שאול מדמם. מותם של נדב ואביהו בפרשת השבוע ומותו של עזא בהפטרת השבוע הותירו אותי בתחושה אפופת חידה. שום נימוק לא יוכל לסבר את האוזן, שום נימוק לא יכול לשכנע אותי מדוע נקטפו חייהם של שני בני אהרון בפרשת השבוע וחיי עֻזָּא בהפטרת השבוע. נדב ואביהו, בני אהרון, על-פי ספר ויקרא פרק י', פסוק א': "וַיִּקְּחוּ בְּנֵי-אַהֲרוֹן, נָדָב ואביהו, אִישׁ מחתו וַיִּתְּנוּ בָּהּ אֵשׁ", אך האש שהקריבו לפני יהוה הייתה "אֵשׁ זָרָה - אֲשֶׁר לּא צִוָּה אוֹתָם." אני האדם הקטן מול השגב האלוקי מביע התרעמותי, שעקב מעידה בחוקי פולחן, עקב מעידה בנושא רטואלי נלקחים חיי שני בני אנוש, נדב ואביהו. כואב לי התיאור בפסוק ב', בו מצוי התיאור כיצד מתו: "וַתֵּצֵא אִשׁ מִלִפְנֵי יְהֹוָה, וַתֹּאַכל אוֹתָם...".ָּ ּאני מצר על כך, שבספר כה יקר ליהדות, יש הסכמה עם הוצאה להורג של אדם, שמעד בחייו מעידה טקסית-רטואלית, וזאת, כשכל כוונותיו היו טובות והוא לא התכוון לפגוע בערכי הדת. חבל שהסליחה והמחילה לא עמדו לבני אהרון בפרשת השבוע ולעֻזָּא בהפטרת השבוע. אין הצדקה לקטוף חיי אדם שמעד במישוריות הריטואלית.