כנערה, ראיתי באנשי הקיבוץ והמושב, משהו נחשק. הם ביטאו ערכים ציוניים, יישוב הארץ ואזורי הספר ושטחים שנכבשו במהלך מלחמת השחרור, שיצרו את "הקו הירוק" - קו "שביתת הנשק" ב-1949. הקימו יישובים כפריים בטרם קמה המדינה, שהושתתו על ערכים של חברת מופת, ששאפה לשוויון, חיים בצוותא, עזרה הדדית והגנה על הגבולות. שחייבו שיתופיות בין המתיישבים. וכשהמשאבים דלים, שוויון - הוא הפתרון!
סיימתי ללמוד שנה ראשונה באוניברסיטה, ובחופשה הכרתי מושבניק צעיר, שבדיוק השתחרר מהצבא ויצא לדרך חדשה. הרגשתי בת-מזל וכבוד גדול, שאני מתחברת עם מושבניק ממושב ותיק, שהוקם לפני קום המדינה ב1929, שבין מקימיו היה סבו, שעלה ארצה עם רעייתו הטריה וההרה בשנת 1919 מבולגריה. המשפחה של אמו, ב-1939 עלתה מפרנקפורט שבגרמניה עם שלושת ילדיהם והתיישבה בירושלים. סבו, ד"ר פרנקל, היה רופא, והסבתא הגיורת הייתה אחות, ולכולם עיניים כחולות. למרות הקשיים פה, הם ברי מזל, כי הם ניצלו משואה ומשמד.
שמעתי על החלוצים האלה ספורים הרואיים מלאי הוד ומעוררי כבוד. והנה, כאילו הוא יצא מהספרים ומהסיפורים. מול עיניי ניצב מושבניק, צבר, בשר ודם, שאין ממנו מושלם, ג'ינג'י חתיך, שיערו ערמוני, גבוה ורזה, עיניו ירוקות, כאילו יצא מהדמיון. היה לו פוטנציאל להיות לי לחבר ושמחתי אותו להכיר. לא ידעתי מיהו, חששתי שהוא סנוב! פחדתי להתאכזב! לא מהרתי להתאהב, שמא לא ירצה בי, כי אני מזן אחר - עולה מהמעברה, שלא יודעת הרבה על עברה! אך אני נמשכת אליו ורוצה לדעת עליו יותר. לא מוכנה לוותר. סקרנית להתקרב אליו וללמוד את הספור שעליו קמה המדינה, מאלו שבאו אליה לפני קום המדינה עם ערכים נשגבים - נשביתי בקסמו ובקסמם של הסיפורים!
לחשוב שיהיה לי חבר, ממשפחה שנמנית בין מקימי מדינת ישראל, שיש לו שורשים ויסודות עמוקים, מישהו מהאגדות ומהסיפורים, ממשפחה מבוססת, בטוח בעצמו, שחי בלי אימת הגלות וסיפורי רעב והישרדות. צבר, שלא גדל במעברות, מישהו שמסמל איכות והגשמת חלום, סקרן אותי מאוד!
מעולם לא חלמתי על איש אדמה, שיהיה לי חבר. מצד אחד הוא נראה לי מלא הוד, ואני רוכשת לו ולמשפחתו כבוד, אך מצד שני, מה לי ולו? ממשלח ידו, לא יכולתי להתפעל... אך בצעיר הזה, היה משהו אחר. הוא לא פועל! את האדמה שלו הוא בועל, ולמרות שבהשכלתי אני עולה עליו, ושונים אנו בשטחי העניין, שיכולים להוות בינינו קשר ואבני בניין... הקסם שלו, נראה לי כקניין. עלי לשנות את הדיסקט אצלי בראש, לאמץ סולם ערכים חדשים שאיתם הוא ואני נהיה מחוברים.
אני במנוסה, מרגישה שאני נוחלת תבוסה, מתלבטת ומתחבטת, חייבת לוותר על תכונות שרציתי שהחבר שלי יכיל. כל חיי טרחתי ושמחתי ללמוד, כדי שתהיה לי זכות למצוא חבר משכיל! איך אוותר על זה? הוא עדיין לא שלי כליל... האם אוכל אותו להכיל?
בדמיוני, חשבתי על אדם כמו אבי, שהלך לעבודה עם חליפות ועניבות וחולצות מגוהצות ונעלים מצוחצחות. האם אקשור את חיי עם מי שעובד בבגדים מלוכלכים ודוחים, שנראה לי שבהם יש פחיתות כבוד? אמי, שבקושי ידעה עברית, לימדה אותי: "כבוד אדם - מלבושו"! לא ידעתי איך לגשר על הפערים בין מה שחלמתי עליו לבין מה שלי הזדמן וטרף את הקלפים. מצד שני, נשביתי בדימוי שטמון בצִיוֹנִים החרוצים, שהקימו יישובים בטרם קמה המדינה למרות כל הקשיים והסכנות, ואנו העולים חבים להם הרבה על התשתית שהם בנו להקמת המדינה היהודית. מגיע להם קרדיט, כי בזכותם אנחנו כאן, במדינה משלנו, ולא עוד פליטים!
הצלחתי לקלוט, שבמושבניק הזה יש משהו ממגנט וזה חזק ממני. אני נשאבת להכיר, לדעת, להבין מה טמון באנשים, שראיתי בהם נפילים נפלאים, שאף אחד אותם לכאן לא הביא! הם עלו ארצה מרצונם, לפני שהייתה מדינה שתקלוט אותם. הם התגברו על קשיים ומחסור והקימו כאן מדינה! כל זה מפעים ולא נקלט...
הייתי בקונפליקט עם עצמי, מצד אחד - לא התלהבתי מהבגדים הרטובים ממים או מזיעה. והייתי צריכה לשכנע את עצמי שהכל זהב! אפילו נחשק, אולי משהו שעוד אוהב... במוחי עלה השיר של רחל המשוררת: "ואולי לא היו הדברים מעולם... ואולי לא השכמתי עם שחר לעובדו בזיעת אפיי"... רחל כאילו דברה אל לבי. היא הפכה את עבודת האדמה, הזיעה והיגע וההשכמה המוקדמת בבוקר, למשהו נכסף, לחלום, לגעגוע, שהיה מעיניי עלום, שלא ידעתי עליו כלום! היא הוסיפה למושבניק שלי לווית חן, שאליו אני רוצה להתחבר ולקלוט ערכים חדשים, שהיו אז נשגבים, ודברו אל לבבות רבים.
היינו חברים כשנתיים, שנים ברוכות שהתנהלו על מי מנוחות. כשהכרנו, הייתי סטודנטית שנה ב' ולא אצה לי הדרך להינשא. ולא ידעתי אם אני רוצה לחיות עם מושבניק, למרות שהוא צבר - כי זה מה שרציתי, וזה נהדר. אהבתי את הצניעות והמסירות והחריצות והייחוס והחספוס והמעמד הכלכלי הטוב, שהבטיח לי חיי רווחה בדירה חדשה שהוא קנה. הוא ידע היטב שאין לי נדוניה, ולא עשה מזה בעיה. לא רציתי להקשות על אבי ולדרוש נדוניה, כי במשך חצי שנה, התחתנו גם אחי הבכור ואחותי שממני קטנה, ויותר חשוב שיעזור להם. ידעתי שאני אסתדר!
פחדתי שאני חוזרת על הטעות, שעשה אבי המורה המשכיל, שנישא לאמי בשידוך. כשראה את אמי הבהירה והצחורה (הוא היה שחרחר, והעריץ, כמו רבים, את המראה הבהיר), עם השיער הארוך והצמות העבותות, נשבה בקסמה ולא התייחס לזה שהיא בורה! ולא לקח צעד אחורה! והם נשאו ולא חיו בשלום, ולאו-דווקא, בגלל הפערים בהשכלה, כי הוא כיבד אותה ודאג לה. כל ריב נגע לתקציב שלא הספיק. היא רצתה לתת לילדיה יותר ולא חשבה לרגע לוותר, נלחמה כמו לביאה, אך מעולם לא עבדה והכנסה לא הביאה, והייתה בו תלויה. חשבתי שהוריי אינם דוגמה בשבילי ועלי לעשות תיקון! אתחתן עם מישהו ברמה שלי. יהיה לי מקצוע ואעבוד, ולא אבקש תקציב וידי לנדבה לא אושיט! אהיה עצמאית וחופשית וכך אמנע ממריבות.
הייתי מאושרת שמצאתי משפחה מאמצת וגבר אוהב, וייחוס ומעמד, שיעניק לי ביטחון כלכלי, וערכים וילדים יפים, ולא אדע מחסור, ואני יכולה להבטיח שעל כסף לעולמים לא נריב, כי אני אעבוד וארוויח.
אני בהכרה מלאה, היו לי שנתיים לחשוב. לא איבדתי את הראש וחיפשתי בו עוד יתרונות. הבנתי כמה הוא נאמן ואוהב את אדמתו, גאה בבגדיו המוכתמים בזיעה ובבוץ, ורואה בהם בגדי מלכות, וללבוש אותם זו זכות, למרות שאת זה - היה קשה לי לראות! עם כובע טמבל ובגדי העבודה הכחולים של "אתא", הוא לא הרגיש שהוא למטה, ולרגע לא חלם להחליפם בעניבה ובחליפה.
התחברתי לעולמו, לערכים שלו, שנראו בעיניי נעלים! הוא לא תבע ממני להיות חלק מעולמו, לא ביקש ממני לעזור לו בעבודה הקשה, ולא ביקש שאחליף מקצוע. לא הפריע לו שהמשכתי לעסוק במשרתי כמורה, והמשכתי ללמוד, להשתלם ולהשתכר, לעזור ולסייע בפרנסת המשפחה, שתמיד הייתה נחוצה, ולא הייתה תלויה במחירי השוק, לא בשרב ובקרה, ולא בשטפון, והיא הוסיפה לביטחון הכלכלי המון, בעיקר בעתות משברים שידעה החקלאות. והיה לנו טוב! הוא לרגע לא חשש, שככל שאלמד ואתקדם הפערים בינינו יגדלו, ואני אקום ואעזוב. לא! הוא רצה שיהיה לי טוב והוא תמך בי וככול שהצלחתי הוא היה גאה בי יותר. הרגיש שהוא חלק ממני. האמין בי ואני בו.
השפעותיו עלי
למרות שלא גדלתי במושב, או בקיבוץ, עם החקלאות מגיל צעיר היה לי קשר. בראשית צעדיי כעובדת, התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות של משק רביה ומדגרות. לאחר מכן, כסטודנטית, עברתי לעבוד ב"מכון לחקר הרווחיות של המשק החקלאי", גם פה נחשפתי יותר לנושא החקלאות. למדתי על ההבדלים בין "מושבים ותיקים" שהוקמו לפני קום המדינה לבין "מושבי עולים", שהוקמו במטרה לקלוט עולים לאחר שקמה המדינה. היה לנו על מה לדבר, זה עזר לי איתו.
כסטודנטית בחוג לגאוגרפיה, כל העבודות והסמינריונים שבחרתי לעשות, בתואר הראשון והשני, היו קשורות בנושאי חקלאות והתיישבות, שהכרתי מקרוב ושמחתי לחקור לגלות ולדעת עליהם עוד. גיליתי בהם עניין והתחברתי לרעיון הציוני המטורף ששבה אותי. ככה גם התחברתי יותר חזק לעולמו של המושבניק, שמשפחתו הייתה בין החלוצים.
את העבודה הראשונה באוניברסיטה בנושא ה"הכפר הערבי", עשיתי על אחד מישובי השומרון בשנת 1968. בלימודי התואר השני, התמחיתי ב"גאוגרפיה כפרית". את התיזה לעבודת המחקר עשיתי על יישובי מועצה אזורית "מרחבים" ומועצה אזורית "אשכול" בנגב הצפוני מערבי. פעם בשבוע נסעתי לראיין את החקלאים. למדתי מהם והתפעלתי מפועלם. החקלאות שלהם שונה לחלוטין מהחקלאות שלנו במושב, שמבוססת על מטעים. אצלם הרוב גדל בחממות, שמשתרעות על פני שטחים נרחבים, שבהן מגדלים ירקות, בעיקר עגבניות. מדובר על חקלאות אינטנסיבית מאוד שמשתמשת בטכנולוגיה סופר מודרנית, שמצריכה השקעות הון גדולות ועבודת ידיים רבה. השוויתי בין "מושבי עולים" של מועצה אזורית "מרחבים", שרובם די נחשלים, שרובם נטשו את החקלאות, לבין מושבים שהוקמו בשנות השמונים של המאה העשרים, לאחר פינוי סיני - מושבים בתוליים - חלוציים שהוקמו ב"חבל שלום" ו"בחבל אשכול", שבהם גיליתי ציונות לתפארת, שלא רבים עליה יודעים. כשראיתי כל זאת, הייתי כחולמת... זה החזיר אותי לסיפורים של החלוצים שהתיישבו בסְפַר והקימו חקלאות מתוך חלום וחזון ורעיון ותעסוקה וביטחון וקבעו את הגבולות החדשים ברצועת עזה.
הפסקתי להתלבט. בחרנו להתחתן. הוא עם בת מעברה שאל עולמו התחברה, והיא עם הצבר שסימל עבורה ציונות והתישבות, חזון ועצמאות, שהביאו להקמת המדינה, שזכיתי לעלות אליה ולחיות בה ולפגוש את "מלח הארץ". הקמנו משפחה - שני בנים ובת נפלאים, שגאים בשושלת שלהם. לא, אני לא מתבישת בו. הוא אומנם פחות משכיל ממני, אך הוא עושה הרבה יותר ממני. אני מעריצה אותו, את החריצות שלו, את דבקותו ברעיון ואת אהבתו ומסירותו לכל דבר שבו הוא שותף. הוא העשיר אותי - העניק לי תחומי עניין שהפכתי לנושאי התמחות.
בזכות המתיישבים שעסקו בחקלאות, קנו אדמות והפריחו את השממה, קמה המדינה ואל נקל בהם ראש. מזל שנותרו קצת "משוגעים" שממשיכים להתמודד עם כל הקשיים ועם הגזרות שהממשלה עליהם מטילה, ולא מרימים ידיים. השאלה אם יבוא אחריהם דור שימשיך עליה לשמור, או שביד גסה יחליט אותה לעקור ויבין שחקלאות אינה בהכרח שווה רווחיות, וצריך בה לתמוך, כפי שהיה בעבר וכפי שכל מדינות העולם עושות. החקלאות נתונה לזעזועים של מחירים, בגלל עודפים או מחסור, מזיקים, אסונות טבע, בעיות ביטחון לאורך הגבולות, ולאחרונה גם חשיפה ליבוא מתחרה והורדת מכסים, שקשה בהם לעמוד. לכן חשוב בה לתמוך.