התחושה בישראל היא שאנחנו בתחילתו של גל פיגועים מסוג שלא הכרנו זמן רב, המתבצע כביכול על-ידי תאי דאעש רדומים, אלא שספק אם תאים כאלה אכן קיימים. לצערנו, שני פיגועים יצאו לפועל בשם דאעש, האחד בבאר שבע והשני בחדרה. עדיין לא ברור האם יש קשר ביניהם, אך ייתכן שאחד נתן השראה לשני. בפעם האחרונה שדאעש נטל אחריות לפיגוע בישראל הייתה לפני כשש שנים בתל אביב, בינואר 2016, כאשר נרצחו שני בני אדם בירי בפאב "סימטא" ברחוב דיזנגוף, וביוני אותה שנה בירי במתחם שרונה שבו נרצחו ארבעה בני אדם. ההבדל בין אז ועכשיו, הוא ש"המדינה האיסלאמית", שהתקיימה בחלקים מעירק ומסוריה, חוסלה וכעת מדובר בארגון חשאי כמו אל-קאעידה. פעילי דאעש בארץ הם כאלה שהתנדבו או ניסו להגיע למדינה האיסלאמית, רובם דרך טורקיה, כשדאעש עדיין חלש על שטחים עצומים. כוח המשיכה של דאעש היה רב בשנות השיא שלו, בעיקר אחרי הצהרת הח'ליפות של אבו בכר אל-בגדדי ב-2014. סיסמתו של ארגון הטרור הגדול בהיסטוריה היה "בַּאקִיַה וַּתַתַמַדַד" (נשארת ומתרחבת) כי הוא ניצל את הוואקום השלטוני במערב עירק ובמזרח סוריה כדי להרחיב את הח'ליפות. ארגונים שונים נשבעו אמונים לארגון דאעש באזורים בהם היה להם סיכוי להצליח, היכן שהתקיים חלל מדיני המאפשר זאת. קרוב לישראל התקיימו מספר תאים של דאעש בדרום-מערב סוריה ותא של ג'בהת א-נוסרה (אל-קאעידה) בדרום לבנון בצידון. בסיני הוקם ארגון של דאעש תחת השם "מחוז סיני" שניצל את שטח ההפקר בין סיני לישראל כדי לגייס עריקים מחמאס, סוחרי סמים ועניים בדווים לארגון. הבדלים אידיאולוגיים ברמה פשטנית, ניתן לומר כי יש מכנה משותף רחב לכל הארגונים הסונים האיסלאמיסטים: הסלפים הג'יהאדיים (אל-קאעידה, דאעש), האחים המוסלמים וחמאס. כולם מעוניינים בסופו של דבר שתקום הח'ליפות המוסלמית ושחוקי השריעה יתקיימו בכל המרחב המוסלמי. ההבדל הגדול הוא בפרקטיקה ובדרך להשיג יעדים אלה. התנועה הקנאית ביותר היא הסלפית (מהמילה סַלַף - האבות המייסדים של האיסלאם) השואפת לחזור לימי הזוהר של הח'ליפות המוסלמית בימי הביניים. לתנועה זו חסידים לא מעטים. המסוכנים בהם הם אלה משתייכים לזרם הסלפי הג'יהאדי, השואף להקים את הח'ליפות בטווח המיידי ובאמצעים אלימים. הזרם הסלפי הוא המשכה של התנועה הווהאבית הסעודית ושל תנועת הג'יהאד העולמי שהתגבשה בשנות ה-80 בלחימה באפגניסטן נגד ברה"מ. הסלפים הג'יהאדיים מיוצגים כיום על-ידי אל-קאעידה ודאעש. אלא שזרם זה לא היכה שורשים רבים בישראל. הזרם השולט בקרב הזרמים האיסלאמיים בישראל ובשטחים הוא זה הממשיך את תנועת "האחים המוסלמים", שמקורה במצרים. זרם זה מתחרה בסלפים הקיצוניים יותר ומחשיב את עצמו כ"וַּסַטִי" כלומר כדרך האמצע, המתון והפשרני. חמאס (נוסד ב-1987), שהוא למעשה פיצול של האחים המוסלמים בעזה, דוגל בהחלה חלקית של השריעה ובאופן מדורג. בנוסף, חמאס מחשיב עצמו כארגון פרגמטי המוכן לאפשר מרחב חילוני ברצועה וגם מוכן לקיים תקופות של הודנה, הפסקות לוחמה מול ישראל. הפרגמטיות של חמאס מתבטאת גם בנכונותו למו"מ עם הרשות הפלשתינית ועם המשטר המצרי. כל האלמנטים הללו נחשבים לבגידה באיסלאם בעיני הסלפים ובראשם פעילי דאעש. הזרם האיסלאמי בישראל אף הוא נחשב בעיני דאעש לכופר ואף גרוע יותר מחמאס, כי הוא נמנע מפעולות אלימות ודוגל בעיקר בפעילות פוליטית וחינוכית איסלאמית, ולאחרונה אף משתתף בממשלת ישראל (הפלג האיסלאמי הדרומי בראשותו של מנסור עבאס). דאעש דורש החלה מיידית של השריעה, התנתקות מכל פעילות בעלת אופי חילוני ולחימה תמידית בלתי מתפשרת נגד ישראל וגם נגד משטרים ערביים הנחשבים לכופרים ולמשתפי פעולה עם המערב. טרוריסטים נגד דאעש ברפיח התארגנה ב-2008 תנועה סלפית ג'יהאדית בהנהגתו של השיח' עבד א-לטיף מוסא. הוא קרא במסגד אבן תימייה להקים אמירות איסלאמית ולהחמיר משמעותית את החלת חוקי השריעה ברצועה. ארגונו, שכונה "גֻ'נד אנסאר אללה" (גדוד תומכי האל), ביצע פיגועים נגד מטרות "בלתי מוסריות", כגון מספרות לנשים ובתי קפה אינטרנט. חמאס ראה בארגון זה איום פנימי מסוכן וחשש כי צעירים יצטרפו אליו. שנתיים אחרי ההפיכה וההשתלטות של חמאס על הרצועה, הסתערו גדודי עז א-דין אל-קסאם על הקבוצה הסלפית כאשר פעיליה יצאו מהמסגד וערכו בהם טבח. מוסא חוסל, ביתו נהרס יחד עם המסגד הסלפי. מאז רואים פעילי הג'יהאד העולמי בחמאס אויב מר וכופר שדינו מוות. בתקופת דאעש הכריזו "אעמאק", ערוץ התקשורת של הארגון, על חמאס כאויב וכופר. במחנה הפליטים הפלשתיני ירמוכ שבדרום סוריה התחוללו ב-2015 במהלך מלחמת האזרחים קרבות בין פעילי דאעש ופעילי חמאס. דאעש הוציא להורג את מנהיגי חמאס במחנה וערף את ראשיהם. במקביל, ערך חמאס גל מעצרים של פעילים סלפים בדרום הרצועה, אחרי שניסו לבצע פיגועים ולהבריח נשק לסיני. למרות צעדים אלה, האשימה מצרים את חמאס כי הוא מסייע להברחת נשק לפעילי דאעש בסיני. חיסול דאעש ליד גבולות ישראל חיסולם של תאים ג'יהאדיסטים אפיין את רוב מדינות האזור בשנים האחרונות. בסוריה חיסל משטר אסד בסיוע רוסי את נציגי אל-קאעידה ודאעש בדרום סוריה וסמוך לגבול עם ישראל. בלבנון ערך הצבא בסיוע חיזבאללה מבצע פשיטה לחיסול תאו הג'יהאדיסטי של שיח' אחמד אל-אסיר בצידון ב-2013. חיזבאללה מנע את התארגנותם של תאי דאעש ואל-קאעידה (ג'בהת א-נוסרה) בשאר לבנון. בסיני ערך הצבא המצרי מבצע ענק לחיסול תאי דאעש שהסתיים ב-2018. כדי לאפשר זאת, אישרה ישראל למצרים להכניס כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני בניגוד להסכמי השלום הקובעים כי סיני הוא שטח מפורז. בגדה המערבית ניצבים הסלפים ופעילי דאעש מול שלושה אויבים: ישראל והרשות הפלשתינית המתואמים ביטחונית וגם מול פעילי האופוזיציה של חמאס המתנגדים להם. על כן, קשה לאל-קאעידה להכות שם שורשים. הרשות הפלשתינית ערכה באזור חברון גל מעצרים נגד פעילי דאעש ב-2015. למרות שישראל מהווה אזור בו דאעש חלש ומוקף אויבים מסוגים שונים, תופעת טרור הבודדים משאירה לו מרחב פעולה, למרבה הצער. ערבים מישראל, מהגדה והרצועה שנעצרו בעבר על השתייכות לדאעש הם ללא ספק פצצות מהלכות. הטריגרים שלהם לפעולות טרור יכולים להיות רבים ובלתי צפויים - משברים אישיים, עוני או אירועים משמעותיים באזור, כגון פסגת מנהיגים ערביים מתונים בנגב, חודש רמדאן או יום האדמה. ניתן להתנחם בעובדה שמספר הפעילים הללו בתוך תחומי ישראל הוא מצומצם ומשרד הביטחון יכול להדק את המעקב אחריהם בעקבות הפיגועים האחרונים. בעיית פעילי דאעש חמורה הרבה יותר באירופה, אליה חזרו מאות או אלפים של פעילי דאעש שכבר לחמו בעבר. בצפון סוריה נמצאת פצצת הזמן המסוכנת ביותר - מחנה "אל-הול" באחריות הכורדים עם אלפי עצורים של בני משפחות לוחמי דאעש, שהפיקוח עליו הולך ומתרופף.