לו אזרחי אוקראינה היו יודעים מראש לאן יוביל אותם וולודימיר זלנסקי ולו התאפשר להם לחזור אחורה בזמן, ספק אם זלנסקי היה נבחר שוב. עבר רק חודש מתחילת המלחמה וכבר עכשיו ברור שאזרחי אוקראינה שילמו ועוד ישלמו מחיר נורא על בחירתם בו. עבור רוב האוקראינים לא באמת חשוב איזה מחיר צבאי, מדיני וכלכלי ישלם פוטין ותשלם רוסיה על תוקפנותה. מה שחשוב לרוב אזרחי אוקראינה, היא לא מי ינצח במלחמה הזו אלא מי מפסיד וכבר עכשיו אפשר לומר בוודאות שאזרחי אוקראינה הפסידו והפסידו בגדול. בחודש האחרון מיליוני אוקראינים הפכו לפליטים, מיליונים נוספים הפסידו את רכושם, ערים שלמות הפכו לתלי חרבות ואוקראינה הפכה ממדינה מתפקדת לעיסה מדממת וקליפה ריקה. גם אם ייחתם מחר בבוקר הסכם שלום, ייקח לאוקראינה ולתושביה שנים רבות להתאושש מהמלחמה. לו עמדה בפניהם הברירה, רוב תושבי אוקראינה היו מוותרים ברצון על הצטרפות לנאט"ו, על חצי האי קרים ועל המחוזות הבדלניים רק כדי לקבל את חייהם הקודמים בחזרה. המלחמה ההרואית של העם האוקראיני והאבידות שסופג הצבא הרוסי ממלאות את ליבם בגאווה אבל לא באמת משנות את השורה התחתונה. לכן, מנקודת מבט אובייקטיבית, זלנסקי עשה טעות איומה כאשר במקום לחתור לפשרה עם רוסיה שיחק את תפקיד הגיבור הלאומי ואימץ טון לוחמני ובכך הביא אסון מיותר על אוקראינה. שום נאום פטריוטי או הפגנות תמיכה בבירות המערב לא יכול להסתיר את האמת הפשוטה הזו. זה כלל לא משנה אם פוטין הוא בריון ופושע מלחמה. מה שכן משנה הוא שזו הייתה טיפשות תהומית מצד אוקראינה להיגרר לעימות מול צבא רוסיה. זלנסקי נבחר כדי לשרת את האינטרסים של אוקראינה ואזרחיה ולא כדי להיות גיבור ולהציל את העולם החופשי ובמשימה להגן על בני עמו ועל ארצו הוא נכשל כישלון חרוץ. אין ברשותנו מכונת זמן ואי אפשר לשנות את העבר אבל עדיין לא מאוחר לשנות את העתיד. ברור לחלוטין שהמשך הלחימה לא יועיל לאוקראינה כי אין לה שום סיכוי לנצח רק להמשיך ולדמם. המשך ההתנגדות האוקראינית ההרואית רק מגביר את האלימות הרוסית ואת מצבה העגום של אוקראינה. המערב בראשות ארצות הברית מוכן שאוקראינה תיחרב ובלבד שפוטין יורתע וייענש על תוקפנותו אבל האינטרס של העם האוקראיני הוא שונה ובמידה רבה הפוך. עוד נשק ועוד ימי לחימה משמעותם עוד הרס וסבל מיותרים. גם היום עדיפה לאוקראינים פשרה מדינית וטריטוריאלית על הרס טוטאלי. אבל זלנסקי כמו מהמר כפייתי שהפסיד את רוב רכושו ובגדיו מתעקש להמר גם על התחתונים לקול מחיאות הכפיים של המערב. זכותו של אדם פרטי להתאבד אבל למנהיג אסור להקריב את בני עמו ואת מולדתו למען אינטרסים זרים וזה בדיוק מה שוולודימיר זלנסקי עשה ועדיין עושה. וזה מביא אותי לנקודה הישראלית. יאיר לפיד שלנו מזכיר לי במידה רבה את זלנסקי. אותם נאומים חוצבי להבות, אותה צדקנות מעושה ומאוסה, אותה "צביעות רצון עצמית" ואותה זחיחות. אותה העדפה של ערכים ערטילאיים על אינטרסים חיוניים ואותם ריקנות וחוסר אחריות. גם הרקע שלהם דומה. יאיר לפיד הוא איש תקשורת: עיתונאי, מנחה טלוויזיה וסופר, וזלנסקי: קומיקאי שחקן ובימאי. שניהם מנהיגים נטולי ניסיון מדיני קודם. לנוכח האתגרים העצומים שעומדים בפני מדינת ישראל ובכך שיאיר לפיד יהיה בעוד שנה וחצי ראש ממשלה יש בהחלט מקום לדאגה.