ענת לויט נהגה לבקר את אמה במחלקה הסיעודית בערוב ימיה. אמה היא אישה שהיו לה עמה יחסים מורכבים; שנות התקרבות-התרחקות-התקרבות, שהפכו באבכה אחת לרחמים ואף לאהבה מלאה, כזו שאינה שואלת שאלות נוספות, כי כל התשובות בידה: "ראיתי אותך יושבת בכיסא הגלגלים שהיה לך לבית קבע קטן וצר, צחוק בין כמניין קשישים שאף הם כלואים כמוך בכסאות גלגלים (עמ' 7-6)". לויט מתארת שיבה מגלות לאמה, שעכשיו משיבה לה חיוך, והשתיקה בה כבר הפכה ליפה, לא מעיקה כפעם. ומדהים ועצוב כאחד כיצד התפקידים מתחלפים: "הילדה" מטפלת באמה, והדמעות חונקות אותה: "מארג חיינו השזורים אלה באלה חייב להיחתם בדרך שהחל - באהבה שאין למעלה ממנה, שאין בה התחשבנות, אשמה והאשמה. אהבה המופעלת מיצר המתקיים אך ורק מעצמו - ללא צורך במילים אלא רק במגע יד, זרוע מונחת על זרוע, וליטוף כאילו בהיסח הדעת. כמו אצל החיות, בלי כל דעת אלא רק מתנופתו היחידאית של דחף קיומי טהור לחוות קרבה ראשונית שהיא - היא חמצן האהבה (עמ' 9)". הספר הוא מחרוזת שירים, ממואר רגיש וכואב על אמה של הכותבת. זוהי מחרוזת המסבה כאב בעת הקריאה, ועם זאת, לויט מצליחה לקרוא תיגר וליצור איזושהי השלמה, מאוד אמביוולנטית. היא משתמשת בכל קשת הרגשות שלה, לעיתים משתמשת בטלאים מהם, לעיתים הם סמויים ולעיתים מתפרצים. הספר מדגיש את התמודדותה עם האובדן, עם הכעס ועם המחילה. הזדהיתי עמו באופן מלא. בכיתי בעת הקריאה. הרגשתי את הוריי, ז"ל. בשער "הבשורה"; לויט מתעמתת עם בשורת המוות ש"צלפה אחותי" (עמ' 12)- "אמא מתה". לילה משנה חיים, אדמה שבקעה, תהום עמוקה שנוצרה. היא הרגישה כי אמה נקטפה באחת. והיא ממשיכה עם מסך ערפל, "הלם קרב על שלל דמויותיך" (עמ' 14), זיכרונות רבים, פרידה שאינה שלמה. מרגישה כאילו אמה נחטפה. האם היה עליה לעשות דבר מה אחרת? זוהי שאלה המקוננת לאורך כל הספר, אך בהמשך הסערה מתחלפת ברוח. לויט מחפשת מזור. בשער "זוהר מחפה על גוף" (עמ' 17); היא מדברת על הצער, על ההשתתפות (הבטלה, כמעט) בצער, חללים שנוצרים ביחד עם אטימות חונקת. היא רואה וחשה את אמה בזוהרה, מרגישה את אהבתה, וחושבת: "קיומך המתרושש/ נפשי המתאוששת (עמ' 19)". היא מדברת על אביה, שכנראה חיכה, למעלה, לאמה. מתארת איך בקטנותה היא הגנה עליה אך בוא בעת התרחקה ממנה, הרגישה אשמה, כאב, "ילדה" הבורחת מאהבת האם. בשער "עדות אחרונה" (עמ' 25); היא מתארת ברגישות את שיער ראשה של אמה, את פני הגווייה היפים שלה (וזוהי סתירה, שהופכת את הספר לקסם), שטוהרו מן העולם. המוות, כמו יש בו משהו הגווע בעצמו, כמו לא ניתן לזהות את הנפטר. המוות חסך מאמה מראות מדכאים כגוף מדכא, ומראות זקנה נוספים. המוות הרפה אותה מן העולם, ובד בבד גרם הקלה מסוימת לכותבת. בשער "חסד ראשון ואחרון" (עמ' 31); ישנה חשיפה של ההיעדר הנוכח אצל לויט, המרגישה שעליה כמו למשוך את עצמה למעשי היומיום. היא מנסה להפיח שמחה במראה אמה, בעיניה, ולהיאחז בשרידים חומריים, תווי פנים: "...ישותך, שלא תהיה לי עוד/ כמוה מלדה עד מוות (עמ' 34)". הטבע מרגיל אותנו לחיים, לחזרה הכמעט כפויה לחזור לצמוח, לא לשקוע ב"חגיגות המוות" שאולי מצופות מהיתומים שבנו. לויט מספרת כי אינה מתגעגעת, שאינה רוצה שאמה תשוב, ולו בלבד שלא תחוש את אותו כאב שעבר עליה בסוף חייה. המוות הוא ישועה עבור הכותבת ועבור האם, למרות תוצרי הלוואי הרגשיים שלו. בשער "מחלב נשמתך יעלה אור" (עמ' 39); היא פותחת בכך ש"כבר אין בך עוון אימהות על בנות" (עמ' 40), ובד בבד, אמה מתעוררת במחשבותיה, מעניקה לה חסות, מחבקת בצער. המוות והחיים שזורים זה בזה. הספר נקרא על-ידי בבת אחת, והוא מתאר חוויה נפשית מכוננת ובלתי נתפשת, שהיא מנת חלקו בחייו של כל אדם - היעלמות פיזית של הוריו, מולידיו. הוא מהווה מזור, בא חשבון ומפיק את הרגש העמוק ביותר בטבע; אובדן בעקבות מות האם. השירים מגלמים חיבור עמוק בין הנפש הנאלמת למות הגוף המוחלט. יצירת מערכת יחסים חדשה, קמאית, המלווה כל אדם המאבד את הוריו וצריך ליצור יש מאין חדש. כמו להוליד את הורינו מחדש, על-ידי יצירת גשר רוחני שיסודו באהבה שלמה ויצירת מזור לנפש המתאבלת. הספר הוא נדבך לסלילת מסלול ממריא, בריא וממריץ לנפש, דווקא מהיותם "אש חיה" של הכותבת עם אמה. רעידת האדמה הזאת, שאף אחד מאתנו לא יוכל לאמוד את עוצמתה, מקבלת פה סד, הרגעה, שיר ערש, מצוף, חם ועוטף.