מאז קום המדינה, החקלאות נועדה להגשים את החלום הציוני. היא קיבלה עדיפות על-ידי הגורמים המיישבים, במטרה ליצור קשר בין אדם לאדמה, שכן באמצעותה ניתן לתפוס קרקעות מדינה ולהצילן מפני פלישה של בדואים, ולהגן עליהן באזורי הגבול, על-ידי "סימון" הגבול בישובים ובשטחים מעובדים. באמצעות ההתיישבות החקלאית באזורי שוליים, המטרה הייתה ליישב עולים חדשים ולבזר את האוכלוסייה על פני שטח גדול יותר. לאפשר תעסוקה, יצור מזון, להגדיל את היצוא - שיביא לצמצם בגרעון ב"מאזן התשלומים". זה התאפשר על-ידי תכנון, הקמת מפעלי מים, תקציבים וסובסידיות, אשראי זול, מחקר ופיתוח זנים חדשים וטכנולוגיה. החקלאות הישראלית הגיעה להישגים אדירים.

תמורות בחקלאות והשפעתם על הפרבור

סוף שנות השבעים, אחרי שמוצה "תהליך העיור", וחלה עליה ברמת החיים וברמת המינוע, התאפשרה היציאה לפרברים. במושבי אזור המרכז, החקלאות הלכה והצטמצמה, עוד בטרם החל "המשבר בחקלאות" שכונה גם: "משבר החובות של המושבים והקיבוצים". "משוגעים" מעטים המשיכו לעסוק בחקלאות. החקלאות הפכה לתעסוקה צדדית, בנוסף לפעילויות אחרות, הרבה יותר רווחיות. המושב התרוקן בשעות הבוקר מיושביו, שיצאו לעבודות מחוץ למושב, והם שבו עם ערב לביתם. החקלאות כמקור פרנסה נעלמה, וראה זה פלא, רמת ההכנסה של המשפחה במושב עלתה, ואתה גם רמת החיים, כי התלות בגורמי שמים ובסובסידיות הלכה ופחתה. המושב סיפק בעיקר מגורים. רוב גורמי היצור החקלאיים עמדו "מובטלים", בשל אי-כדאיות העיבוד. מושבים רבים במרכז, הפכו ל"פרברי שינה", שאפשרו מגורים ברמה גבוהה למי שבנה את ביתו על האדמה שהיא חלק מהנחלה, כך שהמעבר למושב לא היה כרוך בכסף רב. החל גל של "בנים", שחזרו מהערים אל המושבים שבהם נולדו וגדלו. רו‍ֹ‍ֹב "הבנים" החוזרים, שהגיעו למושב ובנו את ביתם, לא חזרו על-מנת להתפרנס מהמשק של ההורים. החקלאות לא היוותה תחליף לתעסוקה במקצועות החופשיים, שהם הרבה יותר מכניסים. חזרתם של "הבנים", הזרימה למושב דם צעיר, אוכלוסיית המושב הצעירה. נבנו בו מגורים יוקרתיים ואטרקטיביים, שסיפקו איכות חיים ואיכות מגורים לא רחוק מהעיר. התאפשרה "יוממות", כשבמקביל החזיקו את המשק כתחביב, וטיפלו בו בעיקר בשבתות וחגים, או אחרי יום העבודה, כדי לשמור על הקיים, מבלי לצפות ממנו ליותר מדי. ערכי המושב הלכו ונשחקו. גרנו בעיר כעשר שנים. בשנים אלה המושבניק שלי המשיך לעבוד במשק עם אביו, יחד עם תעסוקות אחרות שמשיקות לחקלאות, כעצמאים. בעיר נולדו לנו שלושה ילדים קטנים. חשבנו שלבוא לבנות בית במושב ולגדל בו ילדים, זה דבר אדיר. מכרנו את הדירה בעיר, ובכסף בנינו וילה מרווחת בחצר, במקום אחד הלולים, במשק של ההורים, ולא היה לנו ברור שאנו לוקחים חלק בתהליך ה"פרבור". המושבניק שלי ואביו, המשיכו לעבד את המשק, יחד עם תעסוקות אחרות, שגם הן כרוכות בחקלאות והתפרנסנו יפה. רוב העבודות במשק נעשו בבוקר השכם, או לעת ערב ובשבתות, שבהם אפשר לקבל עזרה גם מהילדים. כמעט לא יצאנו לטיולים או בילויים בשבתות ובחגים, כי את המשק לא נוטשים, יש עצים ובעלי חיים והם זקוקים לטיפול מתמיד. לא יכולנו לחלום על יציאה לבילוי "בחיק הטבע". הטענה הייתה, "אנחנו חיים בטבע"! וכל הצעה לנסוע לחו"ל - נענתה בביטול. סך הכל היה לנו טוב. ככל שהילדים גדלו, ניתן להם תפקיד, בעיקר איסוף ביצים, והם קבלו עליהם את העול, מבלי לקבול, תמורת גלידה או קרמבו. ואני המשכתי לנסוע לעבודה בעיר תל אביב, כשהסבתא, שגרה בשכנות, קיבלה את הילדים מהגן ומבית הספר, נתנה להם ארוחת צהריים, והם ישבו להכין שעורים עד שחזרתי מהעיר. מאחר שבעלי היה למשק כבול, לא פעם נסעתי בלעדיו לחו"ל, כי לעזוב את המשק, הוא לא יכול! במושבנו, שהוא אחד הוותיקים והמוצלחים שהיו בעבר, רוב בעלי המשקים אינם מתקיימים מחקלאות. רובם הפסיקו לעבד את השטח שעמד לרשותם. וקיומם אינו מבוסס על החקלאות. משקים רבים נמכרו לאנשים שאין להם עניין בעיסוק בחקלאות, וכל מה שמעניין אותם זה מגורים צמודי קרקע באיכות גבוהה, שהקימו במקום הבתים הישנים. למושב נכנסה אוכלוסייה "עירונית", שמה שעניין אותה, זה שטח האדמה, שעליו תוכל להקים את בית חלומה, בלי מחויבות לעבודת האדמה. המושב או הכפר, הפך לפרבר. תהליך זה של חזרת "הבנים" הביתה התרחש בכל המושבים.

הרחבת המושבים

בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. התקבלה החלטה המכונה 737, הידועה בכינויה "הרחבת המושבים". היא נועדה לתת פתרון למושבים, שהפסיקו להתקיים מהחקלאות, ולאפשר, בין היתר, ל"בנים שאינם ממשיכים" של בעלי הנחלות להקים את ביתם באזור המושב ואף בתוכו (כך נפתרו בעיות ירושה של הנחלות, שאותן מותר להוריש לבן אחד בלבד, שמכונה "בן ממשיך"). עניין זה נעשה על-ידי הקצאת מגרשים בני כ-500 מ"ר לכל בעל נחלה, כמספר בעלי הנחלות במושב ועוד מגרשים נוספים, עד 115% ממספר הנחלות במושב. כמעט בכל המושבים שברחבי הארץ, נעשתה "הרחבה", נבנו שכונות חדשות למגורים צמודי קרקע, על אדמה חקלאית, שייעודה שונה ונבנו תשתיות מתאימות. החלה תנופה של בניה במושבים ובקיבוצים, כי המגרשים נמכרו באחוז נמוך מערכם המלא בשוק החופשי, והאחוזים הלכו ועלו עם השנים. זה המשיך את תהליך הפרבור, הגדיל את יחידות המגורים בישובים הכפריים, מבלי להגדיל את מספר המשקים, ואין קשר בין מגורים לבין עיסוק בחקלאות בכפרים. אנשים חיפשו במושב איכות חיים ואיכות סביבה, ולא מוכנים שירססו מעליהם במטוסים חומרים מסוכנים נגד מזיקים, ולא רוצים ניחוחות זבל וחציר, ולא מוכנים להכניס מפעלים או עסקים, שיגדילו את התנועה בכבישים ויעמיסו על הכבישים ויגרמו לרעש. אם בעבר במושב הייתה זהות בין מגורים לתעסוקה בנחלה. היום נותרו רק המגורים, ותעסוקה - יש בעיר. על עקרונות המושב היה אִיוּם - כבר אין להם זכות קיום. מושבנו, הוא מבין היחידים מכל המושבים, שלא הצליח לקחת חלק בעניין. כי לא נמצאה קרקע משותפת שעליה אפשר היה להקים שכונת מגורים לתפארת. ככל שהתהליך נמשך יותר, הגענו למצב שהיום צריך לשלם 91%-99% מערך הקרקע, שזה הרבה, כי מדובר במרכז הארץ באזור ביקוש. זה ירד מסדר היום. לא זכינו להקים שכונה ל"בנים שאינם ממשיכים", למרות שעל התוכנית עבדו שנים. אולי עוד יבוא יום. עדיין המינהל מנסה לתפוס קרקעות במושבים, שעליהם אפשר לבנות בתים צמודי קרקע במחיר לא זול, וגם מחוקק חוקים שמאפשרים לבנות בית נוסף בנחלה, מקרקע שתופקע מתוך הנחלה, תמורת מחיר גבוה, שאפשר להקים עליה בית צמוד קרקע. היום, היתרון היחסי של המושב הוא במגורים צמודי קרקע בתוך הנחלה. אני מניחה שלא יהיה מנוס מעוד שינויים, שיאפשרו את הרחבת המגורים על חשבון קרקע חקלאית פוריה שנזנחה. המדינה, שרוב הקרקע במדינה בעלותה, תעדיף רנטה גבוהה על הקרקע, כשיעודה ישתנה מחקלאות לבניה. במושבי המרכז, מחירי הקרקע גבוהים מאוד. למדינה זה מאוד משתלם לשנות את ייעוד הקרקע מחקלאות לבניה, מה גם, שהיא יכולה לאפשר בניית בתים גבוהים, בבניה צפופה, כדי לחסוך בקרקע יקרה. זו רק שאלה של זמן, כי רזרבות הקרקע במדינה הולכות ואוזלות ועיני כולם פוזלות לקרקעות החקלאיות שרק מעטים ממנה מתפרנסים.

פרברים בשולי הערים

כחלק מתופעת הפרבור, הייתה יציאה ממרכזי הערים לשוליים, שם הקרקע יותר זולה מאשר במרכז העיר. נבנו פרברים בשולי הערים, שהעניקו את החלום של בית צמוד קרקע, עם חניה וגינה, שספקו מגורים לאוכלוסייה המבוססת, שהגשימה את חלומה לגור במקום שקט במרחק קצר ממרכז העיר וליהנות מכל השירותים. מאחר שיש ערים שאין להן רזרבות קרקע לפיתוח, החלו לפתח ולשקם את השכונות הישנות, שיש להן ערך היסטורי ואדריכלי בעקבות היציאה ממרכזי הערים הישנים. זה גרם לג'נטרפיקציה - התברגנות שכונות (כמו בשדרות רוטשילד, נחלת בנימין ושכונת "נוה צדק", יפו העתיקה בתל אביב), שלאחר השיקום נכנסה אליהן אוכלוסייה מבוססת ושינתה את התדמית של השכונה המתפוררת; וגם נבנו במקומם מגדלי משרדים ומגורים. שכונות ישנות שינו את פניהן.

התברגנות שכונות

ב"ערי המושבה" - פתח תקוה, ראשון לציון, נס ציונה, גדרה, זכרון יעקב, כרכור, בנימינה ועוד, שבהן נבנו שיכונים דו-משפחתיים בשנות הששים, שאכלסו עולים שפונו מהצריפים - עם השנים, האוכלוסייה הזדקנה, רמת החיים עלתה. היורשים, או שמכרו את הבתים במחיר נמוך לאנשים שחיפשו בית צמוד קרקע, או ששיפצו והרחיבו את הבתים והפכו אותם לראויים למגורים ברמה גבוהה והגשימו את חלומם לגור בעיר בבית צמוד קרקע עם גינה וחניה. העיריות השקיעו בשכונות אלה בכבישים, במדרכות במתנסים ובתשתיות, זה גרם ל"התברגנות" של השכונות הישנות - יציאה של אוכלוסייה חלשה וכניסה של אוכלוסייה צעירה מהמעמד הבינוני, שרוצה להגשים את חלומה לבית צמוד קרקע.

מִצְפים בגליל

תוכנית המצפים בגליל בשנים 1980-1979, שנקראה גם "יהוד הגליל" (יש שקראו לה "אכלוס הגליל ביהודים", כי לא מיהדים שם אף אחד), במסגרתה החלו להקים יישובים כפריים חדשים, שאין להם קשר לחקלאות, כי החקלאות מיצתה את עצמה ורוב הקרקעות הטובות, היו כבר מעובדות. לשם כך נבחרה צורת יישוב חדשה, שנקראה -"הישוב הקהילתי". במסגרת התוכנית הוקמו "המצפים בגליל", שהם ישובים קטנים, עם מספר קטן של משפחות, שנבנו בגושים, כשבכל גוש לא יותר מכמה עשרות בתים: גוש שגב, גוש תפן, גוש צפורי וגוש צלמון, כשהמטרה הלאומית הייתה למנוע את התפשטות האוכלוסייה הערבית על אדמות מדינה, ומניעת התהוות רצף של יישובים בגליל ההררי, שהחלו ליצור "אגדי ערים" - רצף עירוני של יישובים ערביים. הגליל ההררי אכלס 75% אוכלוסייה לא-יהודים, והתוכנית נועדה להגדיל את שיעור האוכלוסייה היהודית באזור. הפיתוי היה, אפשרות הקמת בית צמוד קרקע, עם גינה וחניה בנוף יפה, כי רוב היישובים הוקמו על רוכסי ההרים, שהעניקו איכות חיים ואיכות סביבה, והם נועדו לבני מושבים וקיבוצים וגם למהגרים מהעיר וגם לאלה שהעדיפו "בית שני" לסופשבוע. היישובים האלה לא הציעו תעסוקה במקום, והם התבססו על יוממות. אנשים שבאו להקים שם את ביתם, המשיכו לעבוד במקום עבודתם וליומם לשם. ההתישבות הכפרית החדשה, הולכת ומתנתקת מהחקלאות, מנסה לענות על צורכי האוכלוסייה למגורים צמודי קרקע, שהביקוש להם עלה, בעקבות עליה ברמת החיים. והגורמים להקמת היישובים החדשים בשנות ה-80 וה-90, הינם מדיניים, ביטחוניים, דמוגרפיים ולאומיים. הם אינם כלכליים כלל, כי נדרשה הוצאה גבוהה על תשתיות יקרות עבור אוכלוסייה מעטה, שלא שינתה הרבה את המאזן הדמוגרפי בין ערבים ליהודים. הפיתוח הצריך הפקעת אדמות מערביי הגליל, דבר שהביא להתקוממות אלימה של האוכלוסייה הערבית במה שכונה "יום האדמה", שהחל ב-30.3.1976 ועד היום תאריך זה מהווה גורם מתסיס ולאי שקט ביחסים בין ערבים ליהודים.

יישובים קהילתיים - תוכנית שבעת הכוכבים

גם "תוכנית הכוכבים", נועדה להגשים את החלום של בית צמוד קרקע. אלו יישובים שהוקמו בישראל בשנות התשעים לאורך הקו הירוק. זו הייתה יוזמה של אריאל שרון, שר הבינוי והשיכון. הוקמו 9 יישובים חדשים בגדלים שונים לאורך הקו הירוק מנחל עירון עד מודיעין (קציר, בת חפר, צורן, מתן, צור יגאל, אלעד, שוהם, מכבים-רעות, לפיד וגם ערים מודיעין וחריש). מיקום היישובים החדשים נועד להיות על גבול הקו הירוק הסמוך למרכז הארץ ולאזור השרון. מרבית היישובים נבנו בבנייה כפרית ופרברית ללא קשר לחקלאות, רובם נקראו "יישובים קהילתיים". כשהמטרה למשוך זוגות צעירים ולהציע להם חיי קהילה בנוסף לבית צמוד קרקע במחיר זול, וליומם לאותם מקומות עבודה שבהם הם עבדו - במרחק קצר מהמרכז. גם בצורה זו, אין הישובים הכפריים מתבססים על חקלאות.

תוכנית "בנה ביתך" בעיירות הפיתוח

תהליך הפרבור הלך והתרחב. תוכנית "בנה ביתך" הייתה פרויקט שנועד לעיירות הפיתוח במטרה למנוע עזיבת אוכלוסייה חזקה מעיירות הפיתוח, למשוך אוכלוסייה חזקה ומבוססת אליהן ולעודד הפרטת הבנייה בארץ. הביצוע כלל הקצאת מגרשים זולים לבנייה פרטית ולפי תוכנית אישית של המשתכן. אחוז מסוים מן המגרשים הוקצה לתושבי היישוב, או שהוגדרה להם עדיפות ברכישת מגרשים ובקבלת מענקים והלוואות. המטרה למשוך אוכלוסייה מבוססת (לרוב עבור משרתים בצבא הקבע וכוחות הביטחון), כדי לשנות את התדמית השלילית שבה התאפיינו עיירות הפיתוח, שאכלסו בעיקר עולים ואוכלוסייה חלשה כלכלית. ולמשוך אליהן אוכלוסייה מהמרכז לשוליים, במטרה לבזר את האוכלוסייה ולהקטין את הלחץ על המרכז. ולהבטיח בית צמוד קרקע, ברמה גבוהה ובמחיר זול, שהפך למבוקש ויקר מאוד. תהליך הפרבור, הביא לגידול בשטח הבנוי, על חשבון קרקעות חקלאיות ובאזורי שוליים, על שטחים, שרובם בעלות המדינה; התהליך הביא לבנית בתים צמודי קרקע במושבים ולשכונות מגורים חדשות במושבים ובקיבוצים, נוצרו ישובים קהילתיים קטנים באזורים בעלי חשיבות מדינית וביטחונית; הדבר גרם לשיקום שכונות ישנות במרכזי הערים; העלה את רמת המגורים; הגשים את החלום של בית צמוד קרקע עם גינה וחניה; משך אוכלוסייה מהמרכז החוצה לשולי הערים ולשוליים של המדינה; זה שינה את תפרוסת האוכלוסייה, בערי המושבה, בקיבוצים, במושבים, בערי הפיתוח וביישובים קהילתיים החדשים שהוקמו במקומות בעלי חשיבות דמוגרפית ומדינית, במטרה ל"בזר את האוכלוסייה מהמרכז החוצה, ליצור רצף ישובים יהודיים לאורך הקו הירוק, להקים נקודות יישוב בתוך אזורים שיש בהם שיעור גבוה של לא-יהודים, כדי ל"יהד" את האזור, מטעמים דמוגרפיים, לאומיים וביטחוניים. תהליך הפרבור הואט או נעצר בשנים האחרונות. האוכלוסייה גדלה בקצב גבוה, גם בשל העלייה הגדולה בשנות התשעים, וגם בגלל שיעורי ילודה גבוהים בסקטור החרדי והלא-יהודי. הביקוש לדירות הולך וגדל, גם מטעמים ספקולנטים, שגורמים לעליה במחירי הדיור. רזרבות הקרקע לבניה במרכז במדינה אוזלות, ובמטרה להותיר קרקעות לדורות הבאים, לא ניתנים היתרים לבניה נמוכה. המגמה התהפכה מביקוש לבתים נמוכים - לבניית מגדלי מגורים באיכות גבוהה בכל הערים, שמצריכים פחות שטח ליחידת מגורים ונותנים מענה לבעלי אמצעים. מגדלי המגורים הגבוהים, הפכו ל"להיט", למרות עלותם הגבוהה. גל הפרבור של הבנייה צמודת הקרקע, נבלם. החל גל של מעבר אוכלוסייה מבוגרת ומבוססת מהפרברים למגדלי יוקרה בבתים מרווחים, עם נוף יפה. יש "התכנסות" חוזרת למרכזי הערים. מאז ומעולם היו שינויים בהתיישבות האדם. בהתחלה כפרים-חקלאיים. התפתחות התעשיה גרמה ל"עיור" - הגירה מהכפר אל העיר, וגידול באוכלוסייה העירונית, משם ל"פרבור" או ל"כפרור" - מעבר של אוכלוסייה מהערים לשוליים למגורים צמודי קרקע. והיום תהליך הפרבור נבלם, ומתחילה שיבה אל מרכזי הערים - במטרה לחסוך בקרקע.