כנגד ארבע בנות דיברו בישראל ערב פסח תשפ"ב:
אחת חכמה. היא המשלבת אינטליגנציה, ביקורת ויראה. אינה מוכנה לשרת את הגבר לא כקישוט ולא כחלק מהלוגיסטיקה; בו בזמן, אינה נסחפת אחר אופנות פמיניסטיות-רדיקליות (ע"ע). החכמות מאוזנות. "מאוזנות" מפני שהן מודעות לסביבתן אך נוהגות זהירות. יראת המקום עליהן. כיצד נעשו חכמות? קודם למדו את תורת המקום/הקהילה/האומה; לאחר מכן דרשו בסוציולוגיה (התורה הכללית), וזיהו מטענים גלויים וסמויים של היררכיה מגדרית. רק לאחר מכן התייצבו בעמדה ביקורתית/מסתייגת/מקבלת. "מאוזנות", מפני ששילבו השכלה עם כבוד למסורת. הגיבורות של החכמות נחצבות מהקלאסיקה היהודית: נשים שעוצמתן לא נשחקה מפני רוחות הזמן: אסתר המלכה, דבורה הנביאה. אמיצות, מודעות לכוחן, ובעיקר נטועות בתוך עמן ובהיסטוריה היהודית.
ואחת מיינסטרימית. אלו נשות הרוב. הישראלים נתנו בהן סימנים: בלטא"ש: בולטות, לא טיפשות, אבל שטחיות. המסר שהן מעבירות לאחיותיהן: "תהיי יפה ותשתקי". בשל כך, אינן פורצות דרך. תת-קבוצה של המיינסטרימיות היא: הנוקשות. אף הן "בולטות, לא טיפשות ושטחיות"; בנוסף הן צעקניות, צבעוניות וכוחניות (בתרבויות שונות הן מוכרות בשם התואר: "מכווחות"). רבות מהן מסורתיות, מקפידות במיוחד על ניקיונות הפסח; עולמן צר, ונע בין תוכניות הראליטי, הקניונים ועיתוני הנשים. ידועות בחיבתן לצבע בלונד. הגיבורות שלהן: נשים דעתניות, מפורסמות אך אינן מגלמות מודל מוסרי. אחת מהן, למשל, מככבת כיום בפרסומות. ברוב חוצפתן הן מטיחות באחיותיהן: "מי אתם שתשפטו אותה/אותי? אלוהי המוסר?!" זו הבעיה.
ואחת פמיניסטית-רדיקלית. זו הלוחמנית, העולה עלי בריקדות ואולפנים. משימתה: שחרור האישה מעול הדיכוי, אפילו שלא תמיד מדובר בדיכוי. האסטרטגיה: נשות כל העולם התאחדנה.
הרדיקלית פועלת במסגרת תנועה רחבה, גלובלית, המזוהה כמחנה שוחרי השוויון והזכויות למדוכאי כל העולם: להט"ב, "מזרחיות", פלשתיניות, ושאר ירקות. הפמיניסטית-רדיקלית אינה מבקשת לטפח ולרומם את התכונות הנשיות: עדינות, רוך, חמלה, אצילות. להפך. רשפיה רשפי אש. הן מוציאות המון אנרגיות במסגרת מאבקן בגברים שהאלימות, לדעתן, טבועה בהם. זו הבעיה: הרדיקליות לוקות בעיוורון תרבותי (הנחת עבודתן: כל הגברים אלימים, וכולם באותה מידה). חמור מכך: הרדיקליות דוחקות הצידה את האידאה היהודית. מדברות על זכויות האישה ומתעלמות מחובותיה. בשונה מהנשים החכמות, הרדיקליות אינן מוטרדות מהעלייה בשיעור הגירושין. לא שמירת המשפחה ושלום הבית מנחה את פועלן כי אם היעד המופשט: שוויון. בכל מחיר. גם במחיר הרס: באלימותן כי רבה, הפמיניסטיות-רדיקליות הפילו לא מעט חללים. לכן, אגב, יש לנו ארבע אימהות ורק שלושה אבות.
הבמה המרכזית שבה הרדיקליות שוטחות את משנתן היא האקדמיה. כלומר, פוטנציאל ההרס שלהן גבוה. הן גלובליות. נעות בין כנסים בינלאומיים בנושאי פמיניזם והדרה חברתית. כשהן חוזרת ארצה הן מצטיידות במטען חריג של התנשאות ופטרנליזם. אם הנשים הלוקאליות, שלא זכו באור מן ההפקר, לא ייענו לקריאות השחרור, הרדיקליות תמלמלנה: "הן לא מודעות", ויטיחו בהן: "מה העבודה הזאת לכן?!" בכך הוציאו עצמן מן הכלל וכפרו בעיקר. "כפרו בעיקר" משום שלקו באשליה שניתן לעשות דה-קונטקסטואליזציה: להאיר את העולם בזרקור ובו בזמן להישאר אובייקטיבית.
ואחת שאינה יודעת לשאול: אלו הנשים הפשוטות עד כי אינן יודעות על מה הוויכוח ומהו "מבנה הכוח". רוחל'ה מבני-ברק וסבתא זוהרה מנתיבות. עוד מנעוריהן הוסללו בבלי דעת לתפקיד המשרתת/ תומכת לחימה. הן הגיעו למעמדן הנחות משום שהגברים בעולמן (בעולמן! לא הגברים ממהותם!) נהגו להלל את האישה הפסיבית, הכנועה והצייתנית, כלומר החליקו עליהן שמן סמיך שיגביר את תנועת גלגלי השיניים של ההיררכיה המגדרית. מה עושים? "את פתח לו". פקחי את עיניהן, והציגי בפניהן את האישה החכמה (ע"ע) כמודל. על האישה הממלאת ייעוד נשגב זה אמר שלמה המלך בחוכמתו: "ואת עלית על כולנה".