לפני כמה ימים הבעתי כאן את דעתי כי מדינות המזרח התיכון, שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, זכאיות באורח לגיטימי לחלוטין למתוח עליה ביקורת בשל סירובה (בהנהגת בנימין נתניהו כמו תחת נפתלי בנט ויאיר לפיד) לנהל משא-ומתן בתום לב עם הפלשתינים. לא רק שהן צודקות אלא גם אילו החזקתי בדעה שהסירוב הישראלי נבון הייתי מכיר בזכותן לביקורת ומתפלמס עימן. זה חל על מצרים וירדן וטורקיה והאמירויות ומרוקו.
לעומת זאת, לא הייתי מכיר בלגיטימיות של הביקורת המלאכותית והצבועה שלהן על ישראל כאילו היא מסלימה את העימותים בהר-הבית או זוממת להגביל את חרות הפולחן הדתי של המוסלמים באל-אקצה. כי מדינות אלה יודעות עד כמה ישראל מבקשת בכל נפשה ובכל מאודה למנוע עימותים, וכפי שתיאר הלילה אהוד יערי בטלוויזיה מי שהסיט והסית למהומות אלימות היה אבו מאזן הנושא באחריות המהותית להתנגשויות המחריפות.
בכל זאת העדיפו מדינות אלה לאמץ במודע - לא מתוך טעות - את טיעון הכזב נגד ישראל ולהפיצו. כי הן הנהגות נטולות אומץ ויושרה להציג את האמת בפני ציבוריהן. כתוצאה מכך נתונה עתה ישראל למתקפה מדינית המקבלת ממדי צונאמי, ואילו ממשלתה המכהנת, כקודמותיה, נקלעה לתגובה שגרתית נטולת תועלת. מה הייתי עושה במקומה?
הרי משרד החוץ והמל"ל והיועצת של בנט והמוסד והשב"כ ידעו כי רוח רעה קריבה ותרחף על פני השמיים המדיניים. לא הייתה כל הפתעה. במקום לאיים בהשבתת ליבת תפקידו של משרד החוץ היה עליו להציע לטורקיה ולמצרים ולירדן ולאמירויות ולמארוקו לשגר מראש לקראת רמדאן משלחת בת שלושה אנשים מכל מדינה. היה עליה להודיע כי תדאג לכל צרכיהם ולביטחונם, אך הם חופשיים להתהלך ללא כל מגבלה על הר-הבית בין אל-אקצה לבין מסגד עומר (הוא המקום בו עמד בית המקדש היהודי החרב תחתיו) ולראות כיצד ישראל פועלת ומה עושים הפלשתינים ולשגר דוח לממשלותיהם.
זו חשיבה וביצוע "מחוץ לקופסה". זה לא במערך הצעדים המדיניים של רוב ממשלות ישראל, ימין כשמאל.