בשבועות האחרונים המנה העיקרית המוגשת לציבור הישראלי על-ידי חלק מההנהגה הערבית בישראל היא פורטובלו גדוש במרור. מצעד ההתבטאויות המקצינות מיום ליום, לצד ההתרסה החמורה נגד מוסדות שלטון חוצה גבולות.
איימן עודה, התקווה הישראלית לשינוי המיוחל בשיח הישראלי-ערבי, האיש שחובק, נושק, נעטף בצמר גפן רך, אותרג מכל כיוון על-ידי השמאל הישראלי בעידוד אקטיבי של התקשורת הישראלית, החליט לנער מעליו את אבק המתינות, להסיר את המסכה ולדבר אמת. איימן עודה מבין הרבה יותר את השמאל הישראלי, המתרגש מכל משפט שהמילה שלום מופיעה בו, הסופק ידיים בהנאה מכל מילה מתונה לשעתה, המצטמרר מהתרגשות מכל אות של תקווה היוצאת מפי השועל בעור כבש.
איימן עודה מכיר את הנפשות הפועלות, העומדות לצידו, מוחאות כפיים ומוחות דמעת התרגשות משל ראו את חמורו של משיח. מכיר את המבט המצועף המבין, החומל, המכיל, הסופג, המבט של 'מצאתי את אחי האובד' או של 'מבשר השלום נושא עלה זית בפיו' או סתם,' יונה צחורה מקסימה במיוחד'. ודווקא האיש הזה, שישראלים רבים תלו בו כל כך הרבה תקוות, ראו בו את שליח האל או מוחמד או ישו עליי אדמות הנושא על כתפיו את הגשמת החלום היהודי ערבי, דווקא האיש הזה לא רק ירק בפרצופם של עדת מעריציו אלא החדיר את אצבעו עמוק בעינה של המקהלה ההמומה.
תהליך ההקצנה של 'שוחר השלום', איימן עודה התרחש במקביל לפריחתה של תנועת האחים המוסלמים, הערבים הטובים לעת הזו. את התקווה של איימן החליפה התקווה של מנסור. ככל שמנסור עבאס דיבר בקול צלול ורם, בלי אבל, אולי, שמא פן, בעברית ובערבית, ככל שמנסור עבאס הכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, גינה בתקיפות מחבלים, נאבק למען האזרחים הערביים, איימן עודה נכנס לפינה יחד עם חבריו.
שובר את הכלים קרנו של מנסור עלתה בעיני יהודים רבים. דבר שצריך להיבחן עד כמה הוא אמיתי הוא מסכה כמו של איימן, לא רק מהשמאל, וככל שזו עלתה, קרנו של איימן וקרן חבריו ירדה לשאול תחתיות. איימן עודה, יונת השלום האולטימטיבית, הפך בין לילה לנץ טורף, לאומן, ומסית נגד מדינת ישראל כאחרון חברי בל"ד. ההבדל בין בל"ד לחד"ש התאדה, היטשטש, איימן עודה האיש שרצינו כל כך להאמין שהוא מבשר השינוי המכבד, התגלה כאופורטוניסט, מסית ומוציא דיבתם רעה של ערביי הארץ הנאמנים למדינה ומשרתים בזרועות הביטחון.
איימן עודה מביט משתאה אל מול הווירטואוז החדש, מנסור עבאס המדבר על השתלבות, שיתוף פעולה, ואילו הוא הופך להיות סמל הבדלנות, הפלגנות. ככל שהבחירות מתקרבות איימן עודה מתרחק מהישראלים, ככל שמנסור עבאס מדבר לאוזניים ישראליות בשפה החדשה של שיתופי פעולה, איימן עודה מרחיב את הפער, שובר את הכלים.
איימן עוד קורא ללוחמים ולשוטרים המוסלמים לזרוק את הנשק בפרצופם של היהודים הכובשים. איימן הממריד, המסית, הוא אותו איימן אשר זעק בגרון ניחר מעל דוכן הכנסת וקרא למשטרת ישראל, כן אותה משטרה בה משרתים גם מיעוטים ובהם מוסלמים, להציל את המגזר הערבי מפני ארגוני הפשע. זהו אותו איימן אשר זעק ותבע להילחם בארגוני הפשיעה הערבים, לאסוף את הנשק הרב בחברה הערבית ומנגד כמעט ולא נקף אצבע מול ראשי רשויות ערביות שהתנגדו להקמת תחנות משטרה ביישוביהם המדממים.
מה נהייה ממך איימן, עופר כסיף, סאמי אבו שחאדה? איך זרקת את האמת שלך בפרצופם הנדהם של הישראלים והרגת את התקווה, תקוות השווא. השוטרים המוסלמים ואחיהם בזרועות הביטחון השונים אינם זקוקים לאישורך, אינם מצפים לתובנות שלך ואינם חיים מערכיך. חפצי חיים הם, חפצי שילוב וחיבור, די להם בפלגנות, בהסתה, בבדלנות. הם מאסו בהסתה, בניסיון ההמרדה.
איימן עודה, אם לא תמצא את הדרך לחזור בך מדברי הבלע האיומים שהטחת באנשי זרועות הביטחון המוסלמים הנפלאים, תיזכר לדראון עולם כמי שבמו פיו קרע את החבל הדק והעדין עליו מהלכים אזרחי מדינת ישראל, המדינה היהודית דמוקרטית. אם נותר בך פרומיל של כבוד לערכי המדינה היהודית הדמוקרטית סור לבית משפחתו של הגיבור אמיר חורי, הרכן ראשך ובקש סליחה ממשפחתו היפה, המוסלמית הגאה, הישראלית הגאה, משפחה שהיא כל מה שלא אתה.