חתן פרס נובל לכלכלה מאוניברסיטת היוקרה פרינסטון פאול קרוגמן הקדיש בטורו הקבוע ב"ניו-יורק טיימס" שני מאמרים נוקבים נגד גרמניה. הוא האשים אותה בצביעות ובמתן הצהרות ראויות, אבל בפועל שהיא מממנת את מכונת המלחמה הרצחנית של ולדימיר פוטין. אומנם גרמניה התחייבה לנהוג כשאר בנות בריתה בנאט"ו וטענה כי אינה תלויה בפועל באספקת הגז הרוסי לכלכלתה, אך במהותה היא רק "נאה דורשת" ובהחלט לא "נאה מקיימת". פוטין בערמומיותו בנה על הצביעות הגרמנית, שתניח לכסף לגבור על המוסר¹. זה אכן קורה. הגרמנים מעוניינים להרוויח זמן. העולם מתרגל לרצח. להרס. לזרם הפליטים מאוקראינה. ההשלמה עם המשך התשלומים הגרמניים לרוסיה בעבור הגז תהיה חלק מן ההרגל הזה. מלחמת אוקראינה-2022 מתנהלת באווירה בה הגלובליזציה מתערערת. הנחות יסוד כאילו ממשלים מקיזי דם של דיקטטורים מכוערים יופלו מבית. זה יכול להיות נכון, אך לא בהכרח. מי שבנו על התקוממות אנשי רוח ויושרה ועסקים ברוסיה אשר יפילו את פוטין עלולים לגלות כי תקוותם נכזבה. כפי שהיא נכזבה בטהרן ובדמשק. דיקטטורים אינם נופלים בהכרח מבית. זו רק אפשרות. על גרמניה, כתב קרוגמן, לנהוג אחרת. בין השאר בגלל ההיסטוריה המודרנית שלה. הישמטות הלבנה הגרמנית מקיר ההתנגדות למסע הרצח של רוסיה מדאיגה מאוד בפני עצמה. היא מדאיגה במיוחד מחמת החשש כי עם הזמן ברלין לא תהיה ייחודית בערעור ההסכמה הבינלאומית השוללת הכרזת מלחמה פראית על שכנה החברה באו"ם. החמור מכל הוא שגרמניה אינה בלעדית בדרך אל הגיהנום הבינלאומי כשרוממות ערכי הדמוקרטיה על שפתיה.