ארצנו למודת הפיגועים על כל גווניהם שוקדת ללא הרף לנתח, ללמוד ולהתמחות כדי למצוא מענים ותרופות לכל סוג ושיטת פיגוע, מה שקרוי גיבוש תהליך סדור להפקת הלקחים והסקת המסקנות לעתיד. הניסיון מראה שאכן יש מידה רבה של הצלחה בהתמודדות עם הפיגועים החיצוניים מצד האויבים הצרים עלינו סביב, אולם למרבה הצער מול הפיגועים הפנימיים הכישלון חרוץ וכואב. כדי לדייק יותר יש לעשות את ההבחנה וההפרדה המתבקשת בין שני סוגי הפיגועים הפנימיים - בין אלו המבוצעים על-ידי ערביי ישראל (בעלי תעודת זיהוי כחולה), שהם פיגועים כואבים וקשים ורוויי אכזבה בשל תחושת כפיות-הטובה שיש עמם. ובין אלו הפיגועים המבוצעים על-ידי אחד מאחנו. כזה שפתע שורה עליו "הרוח" ומחליט לפצות פיו, לשחרר את השד מהבקבוק ולהותיר אותנו (את רובנו) מוכים, נבוכים, כעוסים ואובדי עצות. יש להניח כי הגורמים האחראים לטפל בבעיית הפיגועים של ערביי ישראל, על-אף הקושי שיש בהם (בעיקר הקושי המשפטי), ילמדו ויערכו נכונה כדי להתגבר ולבלום את התופעה. בידי הממשלה המפתח לסייע ולצייד את גורמי הביטחון באמצעים להתמודד עם התופעה בעיקר על-ידי תיקון החוק "הוראות פתיחה באש". תיקון החוק האמור יפחית משמעותית גם את תופעת "הפשיעה החמור" נגד רכוש וציוד חקלאי יהודי. אך למרבה הצער לתופעת הפיגועים מצד גורמים יהודיים שיש בה מידה רבה של סכנה לחוסננו כחברה נראה שאין מרפא. אין מרפא לא רק בשל היותה מורכבת ורבת פנים אלא בעיקר בגלל שלא נעשה שום מאמץ אמיתי כדי למגרה. זה עשרות בשנים מאז 1977 כאשר דודו טופז (בשליחות, בגיבוי ובעידוד) קפץ להיות החלוץ לפני המחנה, מגיחים ועולים רבים ו"טובים" (לתזכורת מעט ממחוללי הביטויים: האלוף אורי אור, יאיר גרבוז, עודד קוטלר והאחרון ברשימה שלמה גרוניך) שראו ורואים "חובה" להקיא מגרונם ביטויים מפלגים מלאי רעל ושטנא. ובאשר ללימוד לקחים ראוי להביא ולהזכיר את האירוע המובא בתלמוד אודות: "קמצא ובר קמצא", התלמוד דאג לציין אותו לא כדי לשעשע אותנו עם סתם מעשייה, אלא כדי ללמד אותנו מהי התוצאה של הבלגה וחוסר מחאה מצד הציבור לתופעת העלבון והבושה שעבר בר קמצא בפרהסיה. גם במקרה האחרון היוצר שלמה גרוניך הטיח את דברי הבלע שלו בפני קהל של מאות אנשים והוא אף חזר על דבריו כדי להדגישם. הקהל קיבל את דבריו בצחוק ובחיאת כפיים. לו היינו למודי לקח מרבית הנוכחים (אם לא כולם) היו צריכים לקום ולנטוש את האולם. לו עשו זאת היו זוכים ללמד לקח ולמגר את התופעה בישראל, במקום זאת מחו כפיים וכך תרמו כנאמר "לחורבן ירושלים". על-רקע זה ראוי להעלות שוב את השאלה האם המפגע עודד קוטלר ראוי לפרס ישראל? או שעל מזבח הנמקות וטיעונים בעד נבליג ונסכן את שלומה של "ירושלים" (כמשל)? ובכלל מה עם אותו ציבור מוגדר התומך והרואה עצמו נישא מעם, זמין הוא (ואולי מצפה) בכל עת לשמוע עוד ביטויים והברקות המטפחים לו את ואגו ומוסיפים לו עוד נפח?. ייתכן שרואה שחורות אני ויש שיגידו פנאטי לראות בתופעה המפלגת הזו סכנה ממשית לקיומנו, אך העבר מלמד אותנו שלא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא בגלל שנאת חינם, הלוואי שאתבדה.