רק כעבור עשרה ימים אבחנו הרופאים כי מדובר באירוע שנקרא שבץ של חוט השדרה. זהו אירוע חד-פעמי שהגורם לו אינו ידוע במקרה שלי והוא מתרחש אצל אחד ממיליון וחצי תושבים בשנה. כאמור, נפגעתי בחוליות הצוואר, שגרמו לשיתוק מלא בגוף מהצוואר למטה. בעקבות השיתוק, לא יכולתי לנשום בכוחות עצמי וחוברתי למכונת הנשמה. חודש ימים שהיתי במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן הועברתי לבית החולים השיקומי נירולוגי ואורתופדי "אלין". כל אותה עת הוריי נלחמו עבורי שאקבל את הטיפול הראוי. הם היו צמודים אליי לאורך כל תקופת החלמתי ובעיקר אימי שלא עזבה אותי לרגע ונאלצה עקב כך לעזוב את עבודתה. מהוריי למדתי, לא לקבל כל כך מהר את המילה לא כתשובה ולדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא לוותר. בהתחלה", מוסיפה נטע, "הייתי בטוחה שהנה אני כבר משתחררת אך במהרה הבנתי, שזה לא הולך להיגמר מהר. וכך, במשך שנתיים ותשעה חודשים שהיתי מחוץ לבית, בבתי החולים שם העברתי את גיל ההתבגרות מחוץ למסגרות הרגילות".

נגמלה ממכונת ההנשמה

"עקב הפגיעה החמורה, השיפור שחל במצבי היה מינימאלי באופן יחסי, אבל מאוד משמעותי עבורי. כעבור שלושה חודשים מהאירוע, חזרה לי תנועה חלקית בזרוע ובאמה של יד שמאל. הדבר אפשר לי לנהוג בכיסא גלגלים ממונע כאשר היד מונחת על ההגה ועם תנועת המרפק מזיזה את הגלגלים בצורה מאוד מדויקת ולנייד את עצמי בבית ובחוץ. בנוסף, בתום שנה וחצי של התחברות למכונת הנשמה נגמלתי ממנה לאחר ששרירי הסרעפת חזרו לפעול ב-60%. ב"אלין" קיבלתי סטרואידים וטופלתי בתרופות חזקות מאוד ויקרות. שוקמתי באמצעות ריפוי בעיסוק וטיפול בבריכה בהידרותרפיה ובפיזיותרפיה שאפשר לי להגיע לתפקוד תנועה בזרוע יד שמאל עד שורש כף היד". במהלך השיקום בבית החולים נשלחו אל נטע מורים, שם עברה חלק מנושאי הבגרויות ואת שאר השלמת הבגרויות עשתה בבית החדש בראשון לציון אליו עברה המשפחה מירושלים בעקבות המקרה ב-1997. נטע נרשמת לחוג במדעי המחשב במכללה למינהל.

מנסה לצייר בפה

"בבית החולים, היא מציינת, הכרתי בחורה שמציירת באמצעות הפה וכמי שהייתי, ילדה ונערה מאוד יצירתית, עם חיבור חזק לאמנות ולמלאכת יד, כשראיתי אותה בפעולה - זה הדליק אצלי משהו והייתי חייבת לנסות בעצמי. ניסיתי לצייר עם הפה בעזרת טוש ויצא לי קשקוש. הדבר תסכל אותי. זרקתי את הטוש ולא רציתי לנסות לצייר שוב. אבל אחרי כמה ימים התעוררה בי תשוקה עזה לנסות שנית והפעם החלטתי לא לוותר ובתוך כמה חודשים הגעתי למצב שאני מציירת עם הפה כמו עם היד".

נטע מפתחת את יכולות הציור שלה בעזרתה של דודתה האהובה אירית גנור, שהיא אמנית ומלמדת ציור ופיסול בסטודיו שלה. היא קונה לה צבעים ומעניקה לה שיעורי ציור. נטע מתחברת לאמנות הסוריאליסטית וציוריה הראשונים מאוד מושפעים מהצייר רנה מגריט, בנוסף היא יוצרת רישומים בעזרת עיפרון. בתקופת לימודיה במכללה למינהל היא ממעטת לצייר ומתמקדת בלימודיה, אך אינה מפסיקה לצייר ובחופשות הסמסטרים נוטלת שיעורי ציור נוספים.

ארגון אמני הציור בפה וברגל

בגיל 19 נטע מתוודעת לארגון אמני הציור בפה וברגל. היא מגישה תיק עבודות לוועדת השופטים של הארגון המונה כיום כ-800 ציירים בכ-80 מדינות. בארץ מונה הארגון 15 חברים והיום היא חברה שותפה באסיפה הכללית שלו. ב-2003 היא מתקבלת לארגון הבינלאומי של אמני הציור בפה וברגל. ארגון זה הוקם ב-1957 על-ידי צייר גרמני אריך שטיגמן, גם צייר וגם פסל באמצעות הפה. חזונו היה להקים קולקטיב של אמנים עם מוגבלויות, שלא יהיו נטל על החברה ויוכלו לפרנס את עצמם.

ציירי הארגון מחויבים לספק מספר ציורים מינימאלי בשנה. מהציורים הללו הארגון מפיק מוצרים הנמכרים על ידו כמו למשל אגדות לפסח, לוחות שנה, אגרות ברכה, משחקים לילדים, חולצות, מוצרים לבית ולמטבח, מוצרי משרד ועוד מוצרים שאפשר להדפיס עליהם ציורים. בתוך כך, הארגון יכול לצרף חברים חדשים ולסייע בפרנסת צייריו. מפעם לפעם מתקיימות מטעם הארגון תערוכות קבוצתיות לצייריו וכך נטע נוטלת חלק בתערוכות רבות בארץ וגם בעולם בו השתתפה בתערוכה גדולה בברצלונה. ב-2017 נטע מציגה תערוכת יחיד ראשונה בבניין העירייה בראשון לציון ומאז היא ערכה כעשרים תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות שגם אינן קשורות לארגון. היא עובדת מהבית בשעות גמישות, מציירת בעיקר בימי שישי ובסופי שבוע וחלק נכבד מזמנה מוקדש לילדיה. בין שאיפותיה להציג תערוכת יחיד במוזאון וכמו כל אמן היא שואפת להתפרסם יותר גם בעולם, רוצה להוציא כמה שיותר ספרי ילדים וחולמת "שילדים יכירו את ספריי ואותי כסופרת".

ואיך מתבצע הציור?

"אני מציירת בישיבה במיטה, כשהשולחן מונח לפניי. באמצעות תרגול, יש צורך לייצב את הראש שלא ירעד על-מנת לצייר בצורה מדויקת. מתקו שהוכן עבורי (על-ידי מתנדבים מ"מילבת", ארגון הנמצא בתוך בית החולים תל השומר ומטרתו לייצר ולתת פתרונות לאנשים עם מוגבלויות) מונח על שולחן עם גלגלים, מחזיק את בד הקנווס עליו מציירת מול פניי. אני יכולה להניעו באמצעות מתג קדימה ואחורה עם התנועה ביד שמאל. על השולחן מניחים עבורי את הצבעים ושמן פשתן. כשאני מציירת בצבעי שמן, אני מנקה את המכחול ומערבבת את הצבע עם שמן פשתן כדי לדללו. במתקן יש גם מקומות יעודים להנחת המברשות ובאמצעות הפה אני שולפת מברשת ועצמאית לכמה שעות ציור. מגבלה נוספת היא טווח מרחק קצר מהבד אל הפה ולכן ציוריי הם קטנים. הציור הגדול הוא בגודל של 30 על 30 סנטימטר".

לידות באמצעות פונדקאית

ב-2009 נטע נישאת בראשונה ולזוג נולד ב-2014, באמצעות פונדקאית בארץ בן, איתי, בן 8 היום, הלומד בכתה ב'. שנתיים לאחר לידתו הזוג מתגרש. ב-2014 היא מכירה את בעלה הנוכחי אייל גרנט, עו"ד במקצועו ונישאת לו בסוף 2020, בתקופת הקורונה, בחתונה ביתית ולפני כארבעה חודשים נולד לזוג בנם השני בשם שחר, בפונדקאות בגאורגיה. אייל אומר עליה: "אשת חייל מי ימצא". יחד עם ילדיהם, הם מגדלים גם כלבה מעורבת מאומצת העונה לשם "באפי" איתה הם יוצאים לסיבוב בשכונה. בנוסף לציוריה המיוחדים נטע גם מושכת בעט. ב-2012 יצא לאור ספרה הראשון לילדים: "מי זה צמר"? המתאר סיפור בחרוזים על חברות ועל קבלת השונה מאתנו. שני ספריה הנוספים שיצאו באחרונה: "החדף שדחף את האף" עוסק בסקרנות ואומץ וספר שירים לילדים: "דלת סתרים" עוסק בדמיון ופנטזיה. הספרים הללו יצאו לאור על-ידי ארגון אמני הציור בפה וברגל.

היא מצרה על כך שאנשים תופסים חניות המיועדות לנכים ומכעיס אותה המקומות שאין סיבה מוצדקת שלא תהיה אליהם נגישות.

אצנית מצטיינת וקופצת לרוחק

תחביבה של נטע הפך למקצועה: "בנוסף לציור אוהבת לעסוק בעיצוב גרפי, לעצב אתרים באינטרנט ובמסגרת המשפחתית הקמתי אתרי אינטרנט לכל בני המשפחה". בזמנה הפנוי אוהבת לקרוא ספרים: "אני קוראת באמצעות מכשיר הטלפון או המחשב וכמובן אנחנו עורכים טיולים למקומות נגישים לעגלות גלגלים. אהבה נוספת שלי: לצפות באירועי ספורט חשובים כמו אולימפיאדה וזאת, כי בעברי הייתי אצנית מצטיינת וקופצת לרוחק. כך למשל בגיל 14 בחטיבת הביניים ע"ש "רנה קסין", הצטיינתי בלימודיי, היא אומרת בענווה וזכיתי במדליות בתחרויות של 100 מטרים בתוצאה של 13 שניות ואחר כך הצטיינתי בקפיצה לרוחק של 4.63 מ' וזכיתי באליפות ירושלים לגילי. חלומי גם היה להגיע לתחרויות גדולות יותר באתלטיקה קלה"...

"כל עוד יש ראש על הכתפיים והוא צלול - אפשר לחיות חיים מלאים ומאושרים", היא מסכמת.