לעתים קרובות, כשאני מגיעה למקום חדש ובלתי מוכר, אני מביטה בסקרנות בפני האנשים הזרים מסביבי, מנסה לאמוד את תכונותיהם ולתהות על קנקנם. אני מתבוננת בצורת לבושם. מנסה לפענח את מבע פניהם, חיוכם והדרך שבה הם מתבוננים סביבם ומתקשרים עם זולתם.
אני מבחינה כיצד חרצו תלאות החיים קמטי עייפות ושחיקה על פני האנשים סביבי. אנשים רבים מדי "שורדים את החיים" במקום לחיות אותם. מטלות החיים האינסופיות שוחקות ונוגסות בתחושת החיוניות, הכיף ושמחת החיים הבסיסית של בני האדם. הם מוטרדים תדיר בבעיות פרנסה, בריאות, קריירה ובבעיות שגרה יומיומיות, המונעות מהם לחוות בהנאה את דופק החיים ויופיים.
בעבודתי רבת השנים עם בני נוער התפעלתי כל פעם מחדש מחדוות החיים האינסופית שלהם, מהיצירתיות, מהעוצמה הרגשית, מהתלהבות החיים ומהשמחה הבסיסית. בליבי תהיתי היכן בדרך מאבדים אותה הבוגרים? האם אשמה בכך המשכנתא המעיקה? או שמא העבודה היומיומית והשגרה השוחקת? הילדים התובעניים? ההורים המזדקנים? הקשיים ביחסים בתוך המשפחה, במקום העבודה, קשיי הביורוקרטיה, המתח הכלכלי ואין ספור לחצים אחרים בחיינו?
מן הסתם, כל הסיבות נכונות ויש עוד סיבות רבות ושונות, ואלו מעצבות את חיינו הבוגרים, אך התוצאה היא זהה. רבים מאתנו הופכים בשלב כלשהו בחייהם למבוגרים עייפים, שחוקים ונטולי התלהבות. כאלו שניטל מהם הניצוץ בעיניים. אקח לרגע פסק זמן מהממד האישי לממד המחקרי כדי להדגים את הרעיון:
במחקר ההיסטורי משתרשת התודעה כי אין בנמצא "אמת" היסטורית אחת, אלא "סיפורים" היסטוריים (נרטיבים, סיפורים) המסופרים מנקודות מבט שונות. ההיסטוריה, כמדע, מבקשת להעניק פרשנות לרצף של אירועים ועובדות, וכך נוצר סיפור הגמוני, קולקטיבי ודומיננטי (המיינסטרים). לצדו צומחים סיפורים של קבוצות שוליים, המעניקים פרשנות ביקורתית לסיפור ההגמוני ומערערים על "אמיתות" ועל קביעות היסוד שלו. קבוצות כגון מיעוטים, נשים, הומוסקסואלים וקבוצות שוליים חברתיות חותרות תחת הסיפור הדומיננטי ומכניסות "שחקנים" נוספים לזירה (עובדות, מעמדות ואנשים), שנאלמו, הושתקו ונדחקו לשוליים הפוליטיים והחברתיים של הנרטיב.
התובנה שהמציאות של חיינו אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, שהמציאות הזו נחווית על ידנו מנקודת מבטנו, ושכל אדם יכול לפרשה באופן שונה או אפילו הפוך - היא עניין חשוב ומשמעותי מאוד. לדוגמה, הדרך שבה אנו מתמודדים עם כישלונותינו. יש אנשים שיראו בכל כישלון מסמר בארון התבוסות הצורבות שלהם. הכישלון יעכיר את מצב רוחם, ידכדך אותם ויפגע בדימוי ובביטחון העצמי שלהם. לעומתם, האדם האופטימי יראה בכישלון רק תקלה. יתרה מכך, הוא ילמד את השיעור בדרך של ניתוח והפקת לקחים. הוא יהפוך את הכישלון לאתגר ולהזדמנות לעשות משהו בדרך אחרת ויצירתית. מן הסתם יאמר לעצמו: "אם לא אטעה ולא אכשל במהלך חיי, סימן שלא עשיתי מספיק". האדם האופטימי יראה תמיד מעבר לכישלון הרגעי.
ויין דייר, הפילוסוף והוגה הדעות האמריקני, אמר פעם: "כשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים".
(סרטון וידאו).
תומס אדיסון אמר בהקשר זה: "הרבה מהכישלונות בחיים הם של אנשים שלא הבינו עד כמה הם קרובים להצלחה כשהם הרימו ידיים".
לעולם אל תתנו לכישלון לרפות את ידיכם. הכישלון והקושי הם נדבך חשוב ובסיסי בתהליך הצמיחה, ההתקדמות, ההתמקצעות וההשתפרות המתמדת בחיים, בכל תחום. אל תתנו גם לרגש האשמה לנהל אתכם. רבים האנשים החיים בתחושת אשמה מתמדת. זוהי תוצאה של חינוך ושל מוסכמות חברתיות המציבות לנו רף מתמיד וכללי התנהגות "נאותים" כביכול. כולנו פועלים תחת קודים אנושיים, תרבותיים וחברתיים במעגלי חיינו השונים. רבים מאתנו חשים שאינם עומדים בקריטריונים הנדרשים מהם בהיבט החברתי, הכלכלי והמקצועי.
ברגע שנשיל מעלינו את המוסכמות הללו, ונפעל על-פי מצפוננו ולבנו ועל-פי האמת הפנימית שלנו, יקל עלינו לפעול בתחומי החיים השונים וגם נצליח בדרך המקצועית והאישית שנבחר בה. רבים האנשים אשר שופטים את עצמם ואת חבריהם על סמך "תקנון חיים": כיצד צריך לנהוג, מה צריך לומר ובאיזו סיטואציה וכדומה. ברגע שנבין שתקנון זה הוא פרי דמיוננו, ואין אנו מחויבים אלא לאושרנו ולאמת הפנימית שלנו בלבד, הרי כאילו השלנו מעלינו גלימה שהכבידה על חיינו והעיקה עליהם. אנשים רבים יגלו שמצפונם האנושי והאינטואיציה שלהם טובים לאין שיעור מנורמות חברתיות כאלו ואחרות. ברגע שלא נחשוש להיות שונים וייחודיים, נמצא את אושרנו. אם נעצור מספר פעמים ביום את מרוץ חיינו ונביט סביבנו, נמצא שהאושר נמצא מעבר לפינה.
השינוי בחייכם יתחיל ברגע שבו תאמרו לעצמכם שמה שחשוב, באמת, הוא תחושת השמחה והחופש שלכם. התחילו ברגע זה לאהוב את עצמכם. העמידו את עצמכם - את הרווחה הנפשית שלכם ואת בריאותכם - במקום הראשון לפני כל המטלות בחייכם. זה יפשט לאין ערוך את חייכם, יהפוך אותם לנעימים יותר, ויפסיק באחת את מרוץ החיים המטורף שלכם כדי לרצות את סביבתכם. זוהי אינה אנוכיות אלא הכרח בעולם כה תובעני בו אנו חיים, כדי לשמור על בריאותנו הפיזית והנפשית. אנשים שאינם אוהבים את עצמם, אינם מסוגלים לאהוב אחרים ואיכות חייהם תהיה גרועה.
זכרו כל העת: המחיר של השתקת הקול הפנימי גדול לאין ערוך מהרווחים החברתיים והכלכליים של השתקתו. זהו מחיר של פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית עד כדי כיליון. הקשיבו לקול הפנימי שלכם ואל תחששו לפעול לפיו ולהשמיע אותו במרחב הציבורי. קולכם האותנטי הוא בבחינת הנכחת קיומכם ביקום.