זכרון השואה
הילדה פרצה בבכי. היא ישבה בשגרירות האמריקנית בברלין והייתה צריכה לחתום על הדרכון שלה. "אבל השם שלי הוא לא שרה" היא טענה, למראה השם האמצעי שהופיע בפניה. הנאצים דרשו שכל גבר יהודי יכונה "ישראל" וכל אישה "שרה". הקונסול בפניו ישבה טמן ראשו בין ידיו, הזדקף ואמר: במקום אליו את נוסעת, תהיי חופשית להשתמש בשמך. אינך צריכה לחתום בכל שם אחר.
כך לקראת סוף הסרט "50 ילדים: משימת ההצלה של מר וגברת קראוס", סרט משנת 2012 המוקרן בימים אלו ב-HBO. זוג יהודי אמריקני נסע לאוסטריה וגרמניה בתחילת 1939 במטרה להביא 50 ילדים יהודים לארה"ב. הבעל מצא פרצה בחוק האמריקני שאיפשרה לנצל ויזות שנותרו לא בשימוש, ואשתו והוא נסעו לבחור את חמישים הילדים שהם חשבו יוכלו לעמוד במסע ובפרידה מהוריהם. מאות משפחות השתדלו שילדיהם יבחרו, ואחד שחלה והוחלף באחר אכן מצא את מותו במחנה ההשמדה סוביבור אשר בפולין ב-1942.
הסרט מבוסס על קטעי קריאה של הגברת קראוס המשולבים עם סרטונים קצרים מאותה תקופה ועם ראיונות עם הילדים - באמצע שנות השמונים לחייהם, עת הוסרט הסרט הדוקומנטרי (עתה הם עשר שנים מבוגרים יותר).
סרט נוסף שניתן לראות בימים אלו בכל תחנות HBO הוא "הניצול" על המתאגרף שניצל מאושוויץ, שם היה גלדיאטור לבידור הנאצים, וחייו בארה"ב עד מותו. הסיוטים שלא הניחו לו (לדוגמה כשהיה צריך להלחם למוות עם החבר הטוב ביותר שלו, ולמעשה רצח אותו לתענוג הצופים), משפחתו, חייו שבנה מרסיסי אותה תקופה והפגישה עם אשתו של טרם פרצה המלחמה לקראת סוף ימיהם.
איני יודע מדוע דוקא עכשיו HBO החליטה להקדיש כל כך הרבה זמן-מסך דוקא לשואה, אך ההתעניינות הזו מוסיפה לחרדה אחת בלבי: מה יודע הדור החדש על השואה? כנראה רק מה שאולי הוא יראה בסרטים. "רשימת שינדלר" היה הסרט המכונן עבור דור שלם, ועכשיו, ככל שאין יותר ניצולים וככל שהשואה עצמה כבר לא מעניינת איש, באוקינוס כחול ונרחב ישנם רק מעט מצופים, רחוקים זה מזה, וכל אחד מהם הוא סרט, סיפור אישי, בודד, ובכל זאת עולם ומלואו (נזכור גם שהניצולים כבר אינם אתנו, ואלו שעוד כאן כבר לא מסוגלים לאמת את האמור, כך שהסיפורים הם בד"כ מיד שנייה, שלישית או רביעית - של הנכדים או הנינים, מזוית ראייתם הם את העולם).
השואה לא מעניינת, כי היא לא נעימה למשמע, כי היא מטרידה את שלוות החיים (היהודים כל הזמן מזכירים את השואה, האם לא מספיק שהם קיבלו במתנה את א"י, גזל לשמו מבעלי פלשתין האמיתיים הסובלים עד עצם יום זה) ויש לנו שואה חדשה, יותר אקטואלית ויותר רלוונטית (פוטין ואוקראינה, או ישראל ועזה, או סודן - כל אחד כאוות נפשו וכפי שקרוב ללבו).
בכדי לצאת מידי חובה, פעם בשנה או לכל היותר פעמיים בשנה יתייצב נציג מדינת ישראל בכמה ארועים לזכר השואה. באחד מהם, תמיד הדהים לראות איך נציגי מדינות אחרות מתייחסים ברצינות תהומית, אמיתית, בעוד נציג המדינה לפעמים מופיע ולפעמים שולח זוטר, מתייחס לאח"מים במקום לניצולים (הזוכים למס שפתיים ותו לא) ובכלל מתייחס לכך כאל הזדמנות צילום. טוב שיש עוד את הפעם או פעמיים בשנה, כי בשאר שלוש מאות חמישים וכמה ימים, הניצולים פשוט חדלים מלהתקיים. כך לפחות היחס אליהם.
הדבר דומה לקורה בארץ: בשימועים בכנסת ישראל, שגרירי ארופה מדווחים על פעילות השנה החולפת במלחמתם נגד אנטישמיות, לשימור ההיסטוריה, לטיפול בניצולים, לחינוך וכו׳, בעוד נציגי המדינה בכל הרמות יודעים להטיח "אינכם עושים מספיק, האחריות שלכם, ועוד ועוד" - הם טוענים כלפי האחר, בעוד שבארץ הניצולים מוזנחים, רבים מתחת לקו העוני, נשכחים כמעט כל ימות השנה, החינוך כושל, וזילות השואה נהייתה תופעה רווחת.
שואה ותקומה
פרופסור יהודה פרל, שראש בנו נערף בשידור חי לעולם בשל היותו אמריקני ויהודי, מקדיש את חייו למען מדינת ישראל והעם היהודי. הוא נלחם בחזית ההסברה, ובנו הוא זה שפתח לו במותו עד ימינו כל דלת אפשרית. בין כל אוהבינו הרבים, כולם מתייחסים לאביו של דניאל פרל בכבוד, מזמינים אותו, קשובים לכל מוצא פיו, משתתפים, עוזרים ומשתפים פעולה, והוא משכיל לנצל זאת לטובת עמו ומדינתו. כך לדוגמה, הוא שוזר משהו על ישראל וילדותו שם כל אימת שהוא בקשר עם קהל מעריציו (בתחום מדעי המחשב והבינה המלאכותית).
כמו ישראלים רבים אחרים שילדיהם שגדלו בארה"ב התרחקו מישראל, מיהדותם ומשורשיהם, כשהם יוצרים לעצמם עולם נפלא שחלק מיסודותיו עדיין קשורים ליהדות (ראה לדוגמה "תיקון עולם" אך הם לא יודעים את חציו השני של המשפט "במלכות שדי"), כך גם פרופ׳ פרל: ישראלי שינק את אהבת א"י והעם היהודי, ואלו הם חלק מה-דנ"א שלו. אך הדור הבא הוא כבר אמריקני, ועם כל דור נוסף, המרחק הולך וגובר, הולך ומתעצם, עד שהקשר ניתק כמעט לחלוטין.
משימתו החדשה של פרופ׳ פרל היא לשלב את החשיפה לשואה עם מדינת ישראל. הלא בני נוער עדיין מגיעים למוזאונים לשואה כחלק מתוכנית הלימודים, ופרופ׳ פרל טוען שחייבים להכות בברזל בעודו חם: לשלב את השואה עם התקומה, את אותם רסיסים - אודים מוצלים מאש - עם הנס שנקרא "מדינת ישראל המודרנית" שהפכה והייתה למעבדה של העולם. מדינה בה ממציאים ומפתחים, עומלים ושוקדים על דברים שעוזרים לעולם כולו - בין אם אלו תרופות או בינה מלאכותית.
הרעיון פשוט בתכלית: חלק מאותו ביקור במוזאון צריך לכלול גם את סיפורה של מדינת ישראל, שילוב בלתי נפרד. כי למרבית המבקרים, זו תהיה החשיפה היחידה לישראל וליהודים. ילדים שחורים, אסיאתים או "סתם" אמריקנים (אפילו יהודים!). בין המסרים של אותו שיעור, ביקור, טיול, יום, צריכים להיות דברים ברורים, כמו העובדה שמדינת ישראל לא קמה כתוצאה מהשואה במקום שאינו שייך לנו. אילו הייתה לנו מדינה - מדינה אחת ליהודים בכל העולם - אולי היה ליהודים מפלט ומקלט, אך שערי פלשתין היו סגורים, ויהודי ארה"ב הפנו גבם (כמו גם יהודי גרמניה לפניהם כשאחיהם הפליטים הגיעו לגרמניה). כך נכחדו שישה מיליוני מבני עמנו, בהם מיליון וחצי מיליון ילדים.
הרעיון אלגנטי, אך כל מוזאון הוא ישות עצמאית הקשורה לתורמים הגדולים שלה, והיום לרובם שיג ושיח עם ישראל (הכיבוש משחית, תפילה בכותל, טראמפ הוא קיצוני מסוכן ועוד נושאים שנויים במחלוקת) ולילדיהם כבר לא כל כך משנה אם ישראל קיימת או תחדל מלהיות, כך שאין זה דבר של מה בכך. אם היינו מפנימים שאת המעט שהדור הבא ידע, הוא ידע מביקור בודד במוזאון או מסרט, אולי נשכיל מבעוד מועד לנצל שני אפיקים אלו בכדי לזרוע את הזרעים שאולי יועילו בעוד שנים רבות.
פרופ׳ פרל עוסק ברעיונו החדש בכל הערוצים הפתוחים לרשותו, ואלו רבים וקשובים, אך אין אדם אחד יכול לעשות הכל, ומשימה זו דורשת צוות שלם, של אנשים שליבם בכך, לא ארגונים הדואגים לעצמם ולהמשכיותם, והקשובים יותר לתורמים הגדולים שלהם ולתדמיתם.
פרופ׳ פרל הגה ויזם, ועכשיו צריך להתקבץ סביבו ולדאוג שהרעיון יקרום עור וגידים, כך שגם אחרי לכתו תהיה המשכיות. עם הנצח במדינתו, ונראה שגם אמונתנו הולכת ומתערערת עם השנים. לכן חשוב שנשכיל לזרוע ולשתול ולטעת, לעדור ולנקש, להשקות ולדשן, לטפל במלוא תשומת הלב, כי מעשינו היום ישפיעו על דורות לעתיד. סיפור השואה הוא רק חלק ממסכת שלמה, של המלחמה על צדקת הדרך בחזית הדיפלומטיה הציבורית על דעת הקהל בעולם. הקיום שלנו מותנה בעמידה איתנה על זכותנו הטבעית, זכות קיום ככל העמים. אין זה דבר מובן מאליו, ולא נזכה מן ההפקר: חייבים לעבוד ולהשקיע, כי אם לא, נפסיק בקרב, נפסיד במערכה ונחדל חלילה מלהתקיים.