זהו ספר מרגש, מפתיע וכואב, ומשקף את התקופה הנוכחית בשנה; יום העצמאות, אחרי שני ימי זיכרון כואבים. וספר שהוא אסופת מכתבים שכתבה מרים יחיל-וקרס לבעלה הטרי, סגן צעיר במילואים בזמן מלחמת ששת הימים. יש בכתיבה של יחיל-וקס הרבה אומץ, יציאה פרטית לעצמאות ועוגן. הכתיבה מרפאת. תחילה היא כתבה לו כשלחם, אך כשנהרג בקרב המשיכה לכתוב לו באותה תנופה, באותו כוח, תוך שהיא משתפת אותו בגעגועים הקשים ובחוויות שעברה בלעדיו. זוהי התכתבות אישית, בינה לבין עצמה, אך גם עם העולם. יש בה התפתחות אישית המלווה בזעם של אלמנה צעירה מוכת יגון, אך גם תאוות חיים. חמשת שלבי האבל של קובלר רוט, שהם חבלים שלעיתים הטיפוס עליהם קשה עד בלתי אפשרי, מומחשים כאן, בעדינות ובאיפוק, אך גם עם כוח, וכמוהם גם הקולות הרמים שמילאו את המדינה לאחר המלחמה. יחיל-וקס הייתה אז סופרת מחוננת בשנות העשרים שלה, והיא שרבבה למכתבים אלה קטעי רשומון של חבריה. הקריאה כאן מספקת רבדים רבים, גדילה אישית מתוך אסון, היכרות עם המציאות והכרה בה, ואף התכתבות עם מעשה הכתיבה עצמו; שכן הוא מסב לה ריפוי והיאחזות בדבר מה שלא יסולא בפז. השירים והקטעים כאן משלימים את היצירה והופכים אותה לעזה, נוקבת ומלאה במיוחד. הספר מתחיל ביום רביעי, 31 במאי, 1967; היא כותבת לאהובה, שנקרא למילואים. היא מתארת את הלב הדואב ואת הוגו, הכלב הזקן, ואת ההרגשה המעוררת קבס: "...ברור שאין מנוס ממלחמה. הגרון נחנק בגוש גדול ומאיים. ההכרה חדרה, לא ההשלמה. מלחמה (עמ' 7)." היא מתארת נפש שאינה מסוגלת לשאת. ופתאום היא מתבשרת שהוא יוצא לשבת, והיא, הרי כבר אינה יכולה לסבול את ההמתנה, והיא מחכה לו בכיליון עיניים. היא נוסעת אליו בנסיעה לא נעימה במיוחד ושואלת את עצמה כל כך הרבה שאלות. רק רוצה לראותו. בהמשך היא כותבת לאיה, חברתה, לאחר שנפגשו; היא הגיעה אליו לאחר מסע מפרך בטרמפים לא נעימים, הוא שמח כל כך לראותה. היא נושמת אותו לאחר געגועים עזים, ואז הוא נקרא שוב לפעילות. למעשה, היא נעה בין הימצאותו לבין חסרונו, בין געגועים ובין חגיגות המתקיימות בלעדיו, ימים עצובים שהיא עוברת בלעדיו, והכל בגלל המלחמה הזאת. ירושלים מופגזת וחוסר ביטחון עמוק נמצא באוויר וכולם מקשיבים לחדשות. המצב לא ברור. ואז הוא מת. הדבר חובט בה, משאיר בה פצע עמוק ממנו היא מנסה לצמוח. ב-1 לנובמבר, יום שלישי (עמ' 111), היא מתארת שגרה של אוטומט, מנסה לעשות דברים, לקיים את החיים כי צריך, כי המציאות דורשת זאת. הכתיבה מחזיקה אותה, והיא נאחזת בזיכרון ולא מרפה. היא מדפדפת בניירותיו, ממאנת להיפרד ממנו. האבל קשה מנשוא. גם החיים. את חבילת המכתבים שכתבה לאהובה, יחיל-וקס מצאה כשעשתה סדר בניירות שלה. היא זכרה שכתבה לבעלה דאז, יונתן (ג'וני) יחיל, אך לא זכרה כי כתבה לו לאחר מותו. היא החליטה להקליד את המכתבים שמבחינתה היוו את השיח עם אהובה לאחר מותו. הם גם מהווים שיח עם המוות, עם החיים שאחרי, עם המצב במדינה, עם הצורך להשלים עם מה שאי אפשר. בראיון לישראל היום (8.7.21) יחיל-וקס אומרת כי "הרומן שלי אתו נמשך, הוא לא מפסיק מפני שהמוות עצר אותו. כתבתי אליו, המשכתי לדבר אתו, המשכתי להתוודות בפניו, להתחשבן אתו, לכעוס עליו". למעשה, הקלדת המכתבים יצרה בספר חוויה ספרותית פוקחת עיניים, ביקורתית ולא מהססת להתעמת עם תרבות השכול, עם ההפיכה של האבל הפרטי ל"נחלת הכלל". אבל לאומי בעל כורחו, חיבוק דב חונק, כמו מציף עוד על הצער הפרטי. הספר כתוב בצורה מרגשת, נקרא על-ידי בשבת אחת והשאיר חותם. זהו מסע אותנטי, רב עוצמה, נועז וחשוף, של אישה אחת שהכתיבה מחזירה אותה לחיים. עבר המתערבב עם הווה, מזכרת ההופכת לתהליך ריפוי מזכך בעוצמתו. מזכרת נייר ההופכת למזכרת מטאפיזית. בהמון דמעות.