תִּרְאֶה אֵיךְ הִקְפֵּאתִי. טָעַמְתִּי אֶת, וְתֵאַרְתִּי, הִקְשַׁבְתִּי לַשִּׁיר וְנִתַּחְתִּי הֶחְלִים לִי הַפֶּצַע, קִלַּפְתִּי גִּלַּפְתִּי אוֹתוֹ לִכְדֵי יְצִירָה. תִּרְאֶה אֵיךְ קִפַּלְתִּי אֶת כָּל זֶה לִכְדֵי שִׁיר. אַתָּה רוֹאֶה? עמית צפריר, המגיעה מתחום המוזיקה והתיאטרון, מוכרת בעיקר מעולם הספוקן וורד. זהו ספרה הראשון. ספר זה נכתב ונערך לאורך שנים, וקיימות גרסאות מוקדמות וחלקיות של השירים המרכיבים אותו ביומנים ובמחברות ישנות. הכותבת מעידה כי "יש לי אובססיה לתיעוד", ואכן, בספר הקטן הזה, המחולק לשני פרקים: "פרברים" ו"כוכבים", ניכרת השפה הישירה והנגיעה במגוון נושאים שנאספו ונדברו לאורך השנים: מיניות, אובדן בתולין, פרידה, פוסט טראומה משפחתית, אהבה, יצירה ונשיות. בפרק "פרברים" (עמ' 10); צפריר מדברת על אהבה שהלכה, על כל זיכרון היוצר נוכחות ואהבה אבודה. ב"שלושה דורות" (עמ' 12), חצי שיר וחצי סיפור קצר, היא מדברת על סבא שלה, ועל הרימון שנתן לה במתנה, שטומן בחובו עבר עשיר של מלחמת לבנון. הוא איש כזה שאין לו הרבה סבלנות, ויחסיו עם אביה (שהוא בנו) מורכבים. היא מדגישה זיכרון שנמצא בהיעדר, שביר כמו הרימון, נמצא ולא נמצא. לא באמת קיים ולא באמת מוכל. ב"קרקס" (עמ' 16) הקורא נשאב לכתיבה שירית-ריאליסטית, וצפריר מציפה בקטעי דיאלוג, במחשבות ובהתלבטויות, ועד כמה "ואין טובה ממני בללכת לאבוד (עמ' 17)". היא נתפסת לצער, משחקת עם הזמן והמרחב, מעלה שאלות על אהבה ונשיות וגם משתמשת בזיכרונות הילדות שלה. היא מבטאת הרבה ארס פואטיקה, משחקת עם מילים ותחושות ומתמודדת עם פרידה, אולי מאהוב, אולי מעצמה. זהו פרק על אובדן, השלמה, מחילה עצמית, אהבותיה ושנאותיה והתחושה התמידית שמצפים מאתנו להתבגר ולהתגבר, אך זה לא תמיד מצליח. בפרק "כוכבים" (עמ' 47) היא מספרת על בדידות, על מציאת דרך ולמידת עצמי מחדש. בשיר "האמת על האהבה שלנו (עמ' 51)" היא מספרת על הטעם החמצמץ של האהבה ובכלל משחקת עם מרקמים וטעמי לוואי, מדברת על פערים, על סדק, על ניסיונות לתקן. היא מתמקדת באהבה ובבדידות, וזהו מרחב הכתיבה שלה. לתוכו היא מכניסה אורבניות תל אביבית, התופסת מקום בשיריה באופן ישיר ועקיף. היא מנסה להישיר מבט בעיניים, בעיקר לעצמה, למציאות, לסיפור המשפחתי הלא פשוט ולהרס. בד-בבד היא יוצרת בריאה מחודשת. הכתיבה של צפריר מאוד ישירה, עוקצת ואפילו בוטה. היא לא מתביישת להסתכל בלבן בעיניים של הקוראים, לעמת אותם עם נושאים שהם לאו-דווקא נוחים. כאלה שנוח להסתתר מהם ביומיום, ויוצרת כתיבה המביאה את עצמה עד הסוף, בדיוק וכפי שהיא. היא משחקת עם צבעים, מרקמים, טעמים ומרחבים. הרקע של הספוקן וורד בא לידי ביטוי כאן, והיא מכילה בכתיבתה רבדים רבים. יש כאן הרבה מעבר לשירים. עמית צפריר הקסימה אותי. היא זימנה לי קריאה רציפה, מפכחת, חדה, עוקצנית וחמוצה-מתוקה. היא לא מתביישת להראות את המציאות, הכאב והחיים האלה.