מתוך כאב אני מביע את הסתייגותי מהפסוקים הפותחים את פרשת השבוע החותמת את ספר "ויקרא" - "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלְכוּ ... וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׁדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ..." (ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ג'). אני בדעה שעשיית הטוב חייבת להיות בבסיס נדבכי קיומנו החברתי והלאומי ללא כל הבטחה לשכר וגמול כמו "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׁבַע..." (שם, פסוק ו').
כיהודי, שמחבק את האוצר המקראי באהבה רבה, יש לי שיח ושיג כואב עם צווים חינוכיים בפרשת "בְּחֻקֹּתַי", המושתתים על שכר מצד אחד ועל אימת ענישה קוטלת חיים מאידך-גיסא - "וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַּעֲשׁוּ אֶת כָּל הַמִּצְווּת הָאֵלֶה... וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נֶפֶשׁ..." (שם, פסוקים י"ד-י"ז). אודה, שביקורתי מלווה בלבטים קשים. זו ביקורת מתוך אהבה והערכה רבה לטקסט המקראי, החותר להשתית בנדבכי קיומנו הלאומי והחברתי רק את הטוב.
אני נמנה אל אלו המתקשים לקבל אימת ענישה טורפת חיים - "וְהִשְׁלַחְתִּי בָּכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׁדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם..." (שם, פס' כ"ב), המזדקרת מפרשת "בּחֻקֹּתַי". כמי שמבקש לעטוף את ילדי, נכדי וניני בערכי המוסר המקראי, אדחה על הסף אימת ענישה קשה, החוזרת ונשנית בפרשה. זאת מתוך נקודת מוצא, שאימת ענישה אסור לה להיות צמודה למחויבות שלנו להקנות ערכים. חינוך אינו מהלך עם ענישה כבן לוויה. קשה לי לקבל את העשייה החיובית מפאת אימת הענישה.
בקוראי את פרשת "בְּחֻקֹּתַי", החותמת את ספר "ויקרא", ספר תורת כוהנים, מתחזקת בי ההכרה, שאני מקבל את האוצר המקראי באהבה רבה תוך כדי התמודדות מייסרת וכואבת עם פגמים אנושיים וחברתיים, הבאים לידי ביטוי מיד אחרי הפסוק הפותח של הפרשה בפרק כ"ו פס' א' - "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלְכוּ". קשה לי לקבל התניה, לפיה אי-קיום מצוות כרוך באיום "וְהָיְתָה אַרְצֶכֶם שְׁמָמָה וַעֲרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" ( שם, פסוק כ"ט). אני מסתייג מהתניה המלווה בהפחדה אימתנית - "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת "(שם, פסוק ט"ז). אני רואה במסע ההפחדה, כשמדרגת האיום לעונש מעלה את סף עוצמת הכאב שבע מונים לכתובתו של החוטא(שם, פסוק י"ח).
אני מצר על כך, שבספר הספרים שלנו ניתן ביטוי למציאות חיים, המתחזקת מערכת ערכים חברתיים באיום בהחלת עונש על כלל הקהילה לדורי דורות - "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמָּקוּ בַּעֲווֹנָם בְּאַרְצוֹת אוֹיְבֵיהֶם וְאַף בַּעֲווֹנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם" (שם, פסוק ל"ט). אני דוחה על הסף איום מזעזע באכזריותו, המחייב גם עונש על הבנים והבנות החפים מפשע, המובא במבנה שירי כיאסטי:
"וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם
וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ "(שם פס' כ"ח)
חז"ל חשו באימה האכזרית והמצמררת, העולה מהעונש של אכילת בשר בנים, לכן מצאו לנכון לתת פירוש מרכך ומרגיע, לפיו לא מדובר באכילת בשר בנים כפשוטו. חז"ל מציגים בפירוש המרגיע התניה לא חינוכית. אם עם ישראל חפץ לאכול בשר אצל בניו ובנותיו, עליו להימנע מהחטא. פירוש זה נראה לי כמאמץ אפולוגטי דחוק מאוד ולא משכנע, המבקש להסיר מעליו סד של ביטוי מצמרר, שעולה מפשוטה של כל מילה במסע האימים של פסוק כ"ח, המאיים
בעונש אכילת בשר בנים ובנות שלא חטאו.
ציפיתי מפרשה המסיימת את תורת כוהנים למונולוג ישיר, רגשי, אבהי, אך ציפיתי התנפצה מול מילים ודימויים קשים, הנפרסים בתוכחה הקשה - "וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם...".
אני קשור בעבותות ליפה ולטוב שבאוצר המקראי. אין לי חיים בלי הלשון היפה ובלי הנופים של אוצר כה יקר כמו המקרא. אבל אני מביע כאבי כתוצאה מתפיסה העולה מהפרשה. תפיסה המחייבת איום בקדחת ובשחפת, בחית שדה שתטרוף את מי שמעד ונכשל ולא קיים מצווה כהלכתה, וכן ענישה קולקטיבית במכת בצורת קשה, שתביא בעקבותיה נגע רעב לכלל הקהילה. יש לי שיח ושיג עם דרך חינוכית, שמציגה את הענישה הכבדה והאימתנית שחייבת להמתין לנו בשער אם נמעד.