ח"כ ביבי, שאין לו מעצורים בתאוותו לחזור לשלטון, ותומכתו מירי רגב שלשונה טבולה בביבים ובביביזם, ורבים אחרים בסיעת הליכוד, מפיצים עתה את הבדותה שתפקיד האופוזיציה להפיל את הממשלה (וזה נכון) גם במחיר מניעת חוקים ראויים (וזה לא נכון). ברור שמנחם בגין ויצחק שמיר לעולם לא היו מנווטים את סיעת הליכוד להצביע נגד מלגות ללוחמים שפנו לאקדמיה. אך לא זה העניין.
בקמפ דייוויד ארגו מנחם בגין ומשה דיין ועזר ויצמן (ובדרג היועצים אהרן ברק ואליקים רובינשטיין) את הסכם השלום עם מצרים, שמדי יום מבין כל ישראלי סביר כי לא היה צעד מדיני-ביטחוני חשוב ממנו מאז הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה ובחסותו נבנה הכור הגרעיני בדימונה.
חבריו לסיעה של בגין, בצרות עינם ובהבנתם הפגומה, אבל ביושרתם האישית, הבהירו לו כי עם כל הערכתם הרבה כלפיו לא יצביעו בעד השלום הזה, שכלל נסיגה מלאה מחצי האי סיני. זה היה בניגוד לדעתם (כאמור, המציאות מוכיחה כי דעתם הייתה רפה, אך יושרתם לא הוטלה בספק).
ובכן, הם, בניגוד לעלובי הנפש יואב גלנט ויואב קיש ואחרים שלא העזו להמרות את פי המנהיג ח"כ ביבי בעניין המלגות, הבהירו לבגין שלא יצביעו בעד. נקודה. מי בהם? למיטב זיכרוני, גאולה כהן ומשה שמיר ויצחק שמיר וחיים לנדאו ומשה ארנס ואהוד אולמרט ועוד ועוד בסיעת הליכוד.
ברור לגמרי כי אילו מפלגת העבודה - אז בהנהגת שמעון פרס ויצחק רבין ויגאל אלון - הייתה מופקרת ורקובה מבחינה מוסרית-ציבורית כמו ביבי-רגב-גלנט ואחרים, היא הייתה מודיעה כי תפקיד האופוזיציה להפיל את הממשלה, ולכן תצביע נגד הסכם השלום עם מצרים.
זאת אומרת, כשנה וחצי לאחר המהפך בגין היה נאלץ להתפטר על המהלך המדיני החשוב בתולדות מדינת היהודים, והקלפים הפוליטיים היו מחולקים מחדש, כלומר הולכים לבחירות. אך העבודה - יריבת בגין שנות דור - הצילה את ממשלתו והעניקה את התימוכין ההכרחיים, הנחוצים, הגורליים, לחשוב בהסכמי השלום שנחתמו אי-פעם עם ישראל.
מכאן שכאשר שומעים אפילו מפי שמאלנים ציטוט של תעמולת הכזב שהאופוזיציה חייבת להצביע נגד הממשלה בכל עניין ועניין (וזה נכון רק בכל הצעות אי-האמון) אני יודע שביבי ויריב לוין ומירי רגב בונים את התעמולה שלהם על השקר והבורות הרווחים בציבור בכללו.