ביום 23.07.2018 הורשע אלון קסטיאל, במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות מין בארבע מתלוננות שונות ובית המשפט המחוזי השית עליו 57 חודשי מאסר בפועל זאת לצד ענישה נלוות. ערעור שהגיש קסטיאל לבית המשפט העליון כנגד חומרת העונש, נדחה ביום 23.6.19 תוך שבית המשפא העליון קבע כי העונש שהושת על קסטיאל ראוי ומאוזן. (לקריאת פס"ד המלא: ע"פ 6479/18 קסטיאל נ' מדינת ישראל).
בשבוע שעבר, התכנסה ועדת השחרורים בכלא צלמון לדון בשנית באפשרות שחרורו המוקדם של קסטיאל ממאסר, זאת לאחר שבקשתו הראשונה לשחרור מוקדם נדחתה על-ידי ועדת השחרורים. לאחר בחינת מכלול הנתונים והשיקלים, לשיטת חברי הוועדה, אלון קסטיאל ראוי לשחרור מוקדם ממאסר ובתוך כך הוועדה החליטה להורות על שחרורו המוקדם ממאסר.
אחרי מחאה נרחבת נגד החלטת ועדת השחרורים, הודיעה הפרקליטות לנפגעות העבירה כי בכוונתה לעתור נגד החלטת הוועדה כאמור לעיל. נטען, כי נפגעות העבירה לא קיבלו הזדמנות להביע את עמדתן בפני הוועדה וככל ותוגש עתירה, העניין יובא לפתחו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
ככלל, על-פי סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה- תשס"א- 2001, לנפגעי עבירות מין או אלימות ישנה זכות להביע את עמדתם לפני ועדת השחרורים הבוחנת את שחרורו המוקדם של אסיר פלוני.. אולם במקרה שבפנינו יש לבחון אם הועברה הודעה מתאימה לנפגעות העבירה או שאלה האחרונות ידעו על הדיון בוועדה ונמנעו מהעברת עמדתן בנושא שחרורו המוקדם של קסטיאל.
מכל מקום, הפרקליטות היא הגוף אשר מייצג ואמון על שמיעת קולן של נפגעות העבירה בטריבונלים משפטיים שונים ויש לבחון, בין היתר, האם הפרקליטות נמנעה בעצמה מלעדכן את המתלוננות בדיון שהתקיים או שמא לא ביקשה לקבל את עמדתן טרם הדיון, שאז אין לפרקליטות אלא להלין על עצמה בלבד.
ככל ותוגש עתירה כנגד החלטת הוועדה, על הפרקליטות לצלוח משוכה נוספת בניסיון לשכנע את בית המשפט המחוזי כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה כלל ועיקר בהתחשב בכלל הנתונים שהוצגו בפני ועדת השחרורים לרבות ההליך השיקומי האינטנסיבי אותו עבר קסטיאל.
ככל ותוגשנה עתירה כאמור לעיל ובבסיס השיקולים להגשת העתירה עומדת המחאה הציבורית הנרחבת בנושא שחרורו של אלון קסטיאל, זהו עניין אשר צריך להדיר שינה מעיני כל אזרח ואזרח שמא הפרקליטות מקבלת החלטותיה על בסיס מחאות ציבורית ולא על בסיס שיקולים ענייניים גרידא.
יש לזכור כי האינטרס הציבורי בשיקומו של אסיר הוא אינו אינטרס פרטי של האסיר, אלא מדובר באינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. לא בכדי המחוקק נתן הזדמנות לקיצור המאסר בתנאים מסוימים, כחברה עלינו לעודד אסירים לעבור הליך שיקום כנה ואמיתי בין כתלי בית הסוהר, שהרי במוקדם או במאוחר אלה ישובו להיות חלק בלתי נפרד מחברתנו.