כמובן, כששוהים במלונות חמישה כוכבים בממילא או על חוף הים תל אביב, עם קירות זכוכית בגובה עשרה עד עשרים מטרים מעבר להם נשקף הים וקהל צעיר המבלה או מתעמל בחוץ, קל לחשוב שזו ישראל ורק כך היא. ברקע משתקפים גורדי שחקים שלא מביישים ערים מובילות בעולם. הכל מרשים ביותר. בישראל עושר אגדי וכוח עצום. אך בישראל יש גם אנשים עובדים, בערים כמו באר שבע, רחובות, חיפה, רמת גן, ירושלים ועוד, ואלו לא משכנות עוני כי אם גם זו מדינת ישראל. זו מדינת ישראל שלי, מדינת ישראל שאני אוהב עד תום, ללא סייג, אהבה נושנה, עתיקת יומין, ואיני מוצא בכך פסול. אך כדאי לתת את הדעת על כך שבישראל מתפתח דו-קיום של ישראלים מאוד עשירים וישראלים אחרים מהמעמד הבינוני (המתקרב לנמוך), והמרחק בין אלו לבין אלו הולך וגדל, מעמיק ומתרחב.
כמה טוב שהגיעו הפרסים ארצה, ועמלנו קשה על כל פגישה ופגישה. אומנם ממשרד ראש הממשלה קיבלנו תשובה בזו הלשון: "קיבלנו את בקשתכם לפגישה עם ראש הממשלה. לצערנו, בשל אילוצי לו"ז ראש הממשלה לא יוכל להיפגש עם המשלחת", אך הייתה זו התייחסות ראשונית, ואני סמוך ובטוח שאחרי בוא הסנוניות, יהיה המשך. הלא מהנשיא דרך ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת, כולם נוהרים לארה"ב ואוהבים להתכבד ולהתארח אצל חברי הקהילה הפרסית. מן הראוי, לעיתים, גם לכבדם בבואם ארצה, ביחוד כשביקורים אלו אינם דבר של מה בכך, ואינם מובנים מאליהם כלל וככל.