ציבור גדול בישראל התאבל על הסתלקותו של מי שהוגדר כאחד משרידי דור דעה, רבי שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות בחמישים השנים האחרונות, וחבר מועצת הרבנות הראשית במשך 25 שנה, שהצטיין במאור פנים כלפי כל מי שנקרה בדרכו. אלא שעם לכתו לעולם האמת, הפך הרב שמחה קוק, במחי קולמוס של לבלרי 'יתד נאמן', לרב מיגזרי של הפלג הליטאי, שהירשה לעצמו עם פטירתו למחוק מתולדותיו פרקים חשובים, ובראשם המהלכים שעיצבו את חייו ודמותו כרב כלל ישראלי. הכל שופץ בזדון לב מרושע תחת המספריים של לבלרי היתד, לרבות העובדה הבסיסית החשובה בדבר היותו שאר בשרו הקרוב של הרב הראשי ומייסד הרבנות הרב אברהם יצחק הכהן קוק. עובדה היסטורית היא, שאישיותו המדהימה של הרב שמחה קוק עוצבה דווקא בישיבות בני עקיבא. בנערותו למד בישיבת בנ"ע בכפר הרוא"ה, והיה לחביבו של הרב משה צבי נריה, מייסד הישיבה ואבי דור הכיפות הסרוגות. אבל היתד'ניקים מעלימים פרט חשוב זה, ומשכתבים את העובדות היסטוריות. כך שיפץ היתד את המציאות העובדתית ברוח ה'השקופע' וברא סיפור דמיוני: "בהגיעו למצוות גלה לישיבת 'כנסת ישראל' חברון". איזה גלה? מה גלה? הוא נשלח על-ידי אביו מטבריה לישיבה התיכונית של בני עקיבא בכפר הרוא"ה. הלאה. "לאחר מכן עבר ללמד בנתניה". הונאה זועקת לשמים. היתד מכחיש המציאות אינו מספר שלפני ש"עבר ללמד" בנתניה הוזעק אל הרב נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, אשר הטיל עליו להקים בנתניה ישיבה תיכונית של רשת ישיבות בני עקיבא ולעמוד בראשה - וכך הווה. בניגוד לדימוי הבידיוני שמייצר היתד לגר"ש, הוא אפילו עודד מצויינות במקצועות המדעיים. אלא שהמסלפים צינזרו כרוח הדימיון הטובה עליהם, ברוח העקרון שמה שלא מאנ"ש ו/או אינו עומד במבחן ה'השקופע', לא קיים. וכך זה נמשך עם תילי תילים של אמיתות למחצה ולשליש, שגרועות כידוע משקר: "כשהציבור הדתי בנתניה נזקק לייצוג במסדרונות העירייה, שימש כנציגם". מי זה "הציבור הדתי" שהרב שמחה קוק ייצג "במסדרונות העירייה"? מקוראיו התמימים העלים היתד שב-1969 הוזעק הרב שמחה לעמוד בראש רשימה מאוחדת של חרדים וחלק מהמפד"ל. אבל הנייר של היתד סובל כל סיפור סבתא שרוקחים לבלריו.

עזות מצח

הפרקטיקה הזו של צינזור האמת ועיוותה, במאמץ לברוא מציאות דמיונית, תואמת 'השקופע', גם במחיר שילוח האמת הצרופה לעזאזל, היא פרקטיקה מקובלת, בעיקר בחוגי הליטאים. לא מעניין אותם איסור גניבת דעת, שלומדים חז"ל מהפסוק "לא תגנובו" (ויקרא י"ט, י"א), ולא מצוות עשה של "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז'), שממנה למדו חכמים שגם התנהגות שמייצרת רושם שקרי, נכללת בגדרי מצווה זו. כך למשל צינזרו יורשיו של רבי יצחק אריאלי זצ"ל, מתלמידיו המובהקים הראי"ה, ומראשי ישיבתו 'מרכז הרב', את יחסו הנערץ כלפי הראי"ה. כל מה שכתב בעניין זה בהקדמה לספרו 'עיניים למשפט', הועלם ביד גסה ובעזות מצח מן המהדורות הבאות של הספר שהוציאו לאור יורשיו. כל מילות ההלל לגבי אישיות הרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן כהן, הושמטו: "וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב', היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה, גאון ישראל וקדושו, מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גידלה וטיפחה בלימודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה, באהבת השי"ת, תורתנו הקדושה, עם הקודש וארץ הקודש. וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הקדושה בעבודה מאומצת, בהשקעת כוחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה". כך נהגו גם צאצאיו של רבי שמואל אהרון שזורי (ובר), המנכ"ל המייסד של הרבנות הראשית במשך 40 שנותיה הראשונות, שראשה, הרב הראשי קוק, היה מושא הערצתו המוחלטת, עד כדי כינויו כמעט בכל מיסמך שיצא מתחת ידו, בתואר 'מרן ראש הרבנים לארץ ישראל'. גם עשרות שנים לאחר הסתלקות הרב אברהם יצחק קוק ועד לפטירת הרב שזורי, הוא פירסם מאמרים לזכרו והקדיש זמן לראיונות שבהם סיפר בהערצה על ענק הרוח שזכה לפעול במחיצתו ובשליחותו. החוקר צוריאל חלמיש פירסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', שיורשיו של הרב שזורי, שריכזו את כל חידושי תורתו וכתביו בשני כרכים עבי כרס ושמם 'אשישות', השמיטו מתוכו בכוונת מכוון את העובדה שהרב שזורי כיהן 40 שנה בצילם של הרבנים הראשיים קוק והרצוג. אפילו את שמה של הרבנות הראשית, מִשרתו העיקרית של הרב שזורי, וגולת הכותרת של פעילותו הציבורית במשך עשרות שנים, העלימו, כאילו הייתה עניין שולי. "עיקר חסר מן הספר", אומר חלמיש. "בעוד שכל מפגש בין הרב שזורי עם אישיות תורנית, כל התכתבות קצרה, זוכים לטיפול חסר פרופורציות - הדמות העיקרית בחייו זוכה להתעלמות גורפת. ניכר היטב, שהראי"ה קוק 'נגזר' מתולדות חייו של מזכירו האישי". לבלרי היתד לא חידשו אפוא דבר. הם רק שיכללו את שיטת הרמיה והכחש והשימוש בחצאי אמיתות. הם זנחו כליל איסורי תורה ש'מפריעים' להתנהלות הכחש שלהם, ושכחו את קביעת חז"ל ש"כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה" (כל דבר שעשוי להתגלות, לא יהווה מושא לשקרים). להם מותר לסלף את ההיסטוריה, לגזור ולמחוק, עד כדי שיכתובה מחדש, רק לשם התאמתה ל'השקופע'. זו דרכם כסל למו.