ההיסטוריה תשפוט את מנסור עבאס כרפורמטור. רפורמטור שניסה וכשל. ניסה לפרוץ את תקרת הזכוכית וליצר שותפות אזרחית בין יהודים לבין אזרחי ישראל שאינם יהודים. היה ברור שיהיה לו קשה בשל זהות אידיאולוגית ולאומית שונה. אבל עבאס ניסה. הוא ספג קללות ונאצות ואיומים על חייו. אבל זה היה משחק חייו. או מדחק חייב . הרצון לשלב את המיעוט הערבי בתוך החברה הישראלית. תנאי הפתיחה היו על גבול הבלתי אפשריים: חסמים פסיכולוגיים ועוינות הדדית של ערבים ויהודים. האלימות הקשה של ערביי ישראל במאי 2021 (שומר חומות) כמו הייתה עדות מוחשית לכך שחוסר האמון מוצדק. עבאס לא ויתר וחתר להיות חלק מקואליציה. להשפיע. לא עוד חבר כנסת שצורח עצמו לדעת מירכתי האופוזיציה, אלא שחקן משפיע. השנה החולפת מצביעה על הישגים משמעותיים גם כלפי המגזר הערבי: ירידה חדה בפשיעה וברצח נשים במשפחה. גם בזכות התגייסות ממסדית שמנצור עבאס היה ממוביליה . עכשיו, עם רשימת הישגים חלקית, יושב-ראש רע"ם, שכבר מזמן אינו מתחבט בשאלה אם לפרוש מהקואליציה, אם לאו, עבאס נמצא בבעיה. חבריו הערבים, האחד בן מפלגתו, מאזן ג'נאים, והאחרת ע'ידה רינאווי זועבי, תורמים למותה של הממשלה. זו עלולה להתברר החמצה של הזדמנות היסטורית שלא תחזור. הציבור הישראלי, היהודי, ברובו, מעדיף מדינה יהודית על פני דמוקרטית. סקרים הנערכים בקביעות מלמדים על המגמה, מאז 2006 ואילך. פירוק הממשלה עשוי להוביל לא רק למחיקה של רע"ם מהמפה הפוליטית, אלא גם לעלייתה של ממשלת ימין "מלא מלא", שעלולה לעכב את ביצוע התוכניות מול המגזר הערבי ולהחריף את השסע הלאומי בין הרוב לבין המיעוט. יריביו של עבאס, אלו מהרשימה המשותפת, מקנאים בו. הוא שמט את השטיח מתחת רגליהם והותיר אותם באופוזיציה ללא יכולת להשפיע כמוהו. בעיניהם, חיסול פוליטי של רע"ם הוא ערך עליון, גם אם צריך להציג חזות לאומית (פלשתינית) קיצונית. העניין הוא שממשלה עתידית ללא ייצוג ערבים תהיה עבור איימן עודה, אחמד טיבי וחבריהם ניצחון פירוס. בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים". מי אמר שהערבים לא מפספסים הזדמנות לפספס?