כשאני קורא את שני הפסוקים הראשונים בפרק י"ב, אני חש שהם אומרים לי ולכל קורא, כי זכותו של כל אדם החי בקהילה להשמיע ביקורת. מובהר לי, שיהיה טעם לפגם, אם נימת קנאה חסרת מעצורים של המבקר היא הניצבת מאחורי הביקורת והיא המנחה. בעת ביקורת חובה לשמור על צורה נאותה ולא לעלות על שרטון של לשון רוויית לעג לעברו של המבוקר וכן חשוב להיות נאמן לעובדות.
מה שעשו מרים ואהרון, הם עלו על שרטון של קנאה חסרת מעצורים במנהיגותו של משה. מתוך אותה קנאה התריסו לעברו בפסוק ב' בנימת לעג "עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִּית אֲשֶׁר לָקַח, כִּי אִשָּׁה כֻשִּׁית לָקַח" (פרק י"ב, פסוק א').
מרים ואהרון מתעלמים מכך שרעייתו של משה אחיהם, שצבע עורה אינו לבן, הייתה בצעירותה רועת צאן. משה הנרדף על-ידי שררה פרעונית על פעולותיו מתוך קנאות לערכי צדק נמלט למדבר. בהיותו במדבר על-יד מקור מים היה עד להתנכלות של רועים אלימים לרועת צאן, שרק ביקשה להשקות את צאנה. משה בתגובתו מתוך קנאות לערכי צדק הפעיל את כוחו. מתוך הפעלת כוח מנע מגברתנים אלימים לפגוע ברועת צאן. משה היה זה שאפשר לרועת צאן להשקות את צאנה.
להיכרות של משה עם אותה רועת הצאן וחילוצה מאימת גברתנים אלימים, שביקשו למנוע ממנה להשקות את הצאן, היה המשך. ההמשך הוא - שרועת הצאן הזו היא רעייתו של משה. לכן לא הייתה סיבה ללעגה של מרים, לעג אליו הצטרף אהרון. בפסוק א' כתוב: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרוֹן בְּמשֶׁה עַל-אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית...". לא כתוב וידברו מרים ואהרון, כי מרים הוא האקטיבית ואהרון רק נגרר.
שני הפסוקים הפותחים את פרק י"ב מנחילים לנו את הערכים, עליהם עלינו להקפיד בעת השמעת ביקורת. נימת הלעג ובוטות הלשון אין להם מקום בביקורת. הצמידות לעובדות חייבת להיות בתשתיתה של הביקורת. בשני נושאים אלו מעדו מרים ואהרון.
ציערה אותי התגובה בפסוק י' בו מתואר העונש, שקיבלה מרים על פגיעתה במשה - "...וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג...". בקוראי את פסוק י' יש לי שיח ושיג מר עם הפרשה. אינני רואה בעונש אמצעי חינוכי. יתרה מזאת, קשה לי להשלים עם עונשי גוף קשים. נראה לי, שהיה מקום להבהיר למרים, שהיא טעתה בגישתה כלפי אחיה משה. לדעתי, אין הצדקה להפעיל ענישה פיזית קשה ואלימה, בה אני רואה אמצעי מאוד לא חינוכי.
כואב לי, שבספר היקר לי, הספר היקר האוצר בתוכו עולם עוצמתי של ערכים מוסריים ואנושיים, אני נתקל במעידה המכאיבה לי. המעידה המכאיבה מתבטאת בעונש גוף קשה ובהשפלת האדם שמעד, המתבטאת בפסוק י"ד - "וַיֹאמֶר יְהֹוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרֹק בְּפָנֶיהָ". מצער אותי, שיריקה בפניו של אדם שמעד היא התגובה, שנראית נאותה בספר הספרים.