בנימין נתניהו, שקרן מובהק כפי שכבר הוכח בעבר, מתעתע במדינת ישראל. הוא קונה ח"כים ירודי נאמנות מהאופוזיציה ומציע ללכת למערכת בחירות מוקדמת. הוא מנצל את העובדה, שכולם שכחו כי בעבר כבר עבד עליהם בעיניים. במליאת הכנסת דנו בפיזורה ואילו בחדר האחורי הוא פיתה את שאול מופז להצטרף לממשלתו. זה הסתבך בתמימותו, ההצעה לפיזור הכנסת נעלמה, אך תוך זמן קצר התברר למופז כי ביבי הונה אותו והמבנה הממשלתי שלהם קרס. גם הקריירה של מופז.
כולם מפחדים עתה מבחירות. בעיקר בקואליציה. נפתלי בנט ויאיר לפיד הקימו את הממשלה הטובה מכולן שניתן להרכיב במציאות הפוליטית של תיק"ו ממאיר ומתמשך. בלי להתערב בתוצאות משפט הדיבה שיזמו הנתניהאוזים נגד אהוד אולמרט: רק אתמול שמע הציבור כיצד התקבלו החלטות בימים בהם ח"כ ביבי היה ראש הממשלה. אבל תומכיו המכושפים מסרבים להתבונן, אוטמים אוזנם משמוע.
בנט ניהל משך שנה את ענייני המדינה בהצלחה (אך לא את סיעתו הבוגדנית בו). יאיר לפיד החזיר לחיים את השרות הדיפלומטי שסבל בימיו של ביבי מדום לב. בני גנץ שר ביטחון ראוי. אביגדור ליברמן מילא את הקופה שקודמו הריק בהנחייה פופולרית של נתניהו. גדעון סער שר משפטים שקול ואחראי, ומכיר במגבלות הכוח ובגבולות החוק. בהיותו שר הדתות הוכיח מתן כהנא כי ניחן ברוח יהודית ואנושית. ד"ר יפעת שאשא-ביטון, שאני מתנגד למהלך סירוס בחינות הבגרות לו נתנה יד, מקצוענית ועניינית. לפי כל הסימנים גם עמיתיהם פעלו כראוי.
במורשת היהודית מסופר על שניים שבאו להרצות בעיר. אחד היה רציני ומדויק ומייגע ולימד הלכות חשובות, והאחר היה חפיפניק שהשמיע סיפורים משעשעים ומכר ניירות נוצצים כאילו היו זהב טהור. רוב הציבור נהה אחריו, ללמדך שהרייטינג הגבוה מנצח במקום בו התוכן המהותי נמוך. כך ב-2020 וכך גם ב-20. הרי זה לקח עצוב המהרהר בנכונות האמירה בדבר "חשיבותה של רצינות".
1
מדוע אין הציבור מכיר בכך? דוגמה אחת, כאשר ביבי מחלק מיליארדים וגורם לגרעון הפוגע בביטחון הלאומי ובחינוך ובבריאות ובתחבורה ובתשלום לנזקקים הכל נהנים מן הכסף המתכלה. כאשר ליברמן מתקן זאת ומחזיר את מצב הקופה לקדמותו, והמיליארדים-בחינם נעלמים מן הכיס של האזרח/ית הוא זועם. האזרח המצוי מבסוט מן הסם שהופך אותו ל"מסטול".
זו אחת משתי הסיבות לחולשת הממשלה בדעת הקהל. הסיבה האחרת היא ההסדר הקואליציוני עם רע"ם. אין ספק שההיסטוריה היהודית תרעיף שבחים על בנט, שהקים ממשלה בהשתתפות סיעה ערבית ושבר את תקרת הזכוכית. אך הימין הלא-דמוקרטי שולל צעד כזה מכל וכל. ח"כ ביבי ושופרותיו אינם חדלים מהדבקת הדימוי של "תומכי טרור" לערבים, והציבור הרחב הולך שבי אחרי החלילן מהמלין-קיסריה כאותם שנהו לפני 2000 שנים אחרי הניירות הנוצצים שנשאו בחובם את האין-כלום.
אמש פגשתי במרכז פרס לשלום, בפתיחת תערוכה של ד"ר רונן ברגמן וזיו קורן, על דיווחם הייחודי בידיעות אחרונות ממלחמת אוקראינה, באחד המומחים לבחינת הלכי הרוח ודעת הקהל. הוא נשמע לי מיואש. אין מה לעשות, אמר, ההסתה נגד השותפות עם הערבים בממשלה עושה את שלה ברחוב היהודי, בו מתחזקת הגזענות. הבחירות הקרובות אבודות לדמוקרטיה ולליברליזם. הוא מבין עניין. הוא פסימי. אני חולק על דעתו. אם נתניהו אכן יוביל לבחירות מוקדמות (ולא בממשלה חלופית בראשותו בכנסת הנוכחית); ואם כל מרכיבי הקואליציה הנוכחית יתלכדו סביב "רק לא ביבי" ולהגנת הדמוקרטיה - יש גם יש סיכוי לנצח אותו בבחירות. אך נושא זה זה ראוי לפוסט נפרד.