הפלמ"ח, כידוע, הוקם במאי 1941 והיה הכוח הצבאי המגויס של ארגון ההגנה. עד לקיץ 1942 פעל הפלמ"ח בחסות במימון וסיוע של הצבא הבריטי כדי להגן על ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית במלחמת העולם השנייה. כשהוסר האיום הגרמני. הבריטים הפסיקו לממן את הפלמ"ח ונדרשו פתרונות תקציביים כדי להמשיך בפעילות, לפיכך הוצבו פלוגות הפלמ"ח בקיבוצים. כל קיבוץ קיבל פלוגת או מחלקת פלמ"ח, סיפק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה עבדו אנשי המחלקה בשדות ובמשק הקיבוץ וסייעו בשמירתו ובהגנה עליו. הם עבדו חצי חודש בקיבוץ ובחצי השני התאמנו אימונים צבאיים. הסדר זה כונה "הסדר אימונים ועבודה". בין המתגייסים לפלמ"ח מראשית הקמתו היו גם בחורים דתיים אולם הצורך לגייס עוד לוחמים והקושי של החילים הדתיים לקיים אורח חיים דתי הובילה להקמת המחלקה הדתית. הפלמ"ח לא התלהב בלשון המעטה מהרעיון להקים מחלקה דתית במסגרתו. יתרה מזו, אף חשש מכך. רבים מהאימונים, מהכינוסים ומהקורסים של הפלמ"ח נערכו בשבתות ונערכו בקיבוצים לא דתיים. בחלק גדול מהקיבוצים בהם היו פלוגות הפלמ"ח לא היה מטבח כשר. לאחר מאבקים פנימיים לחצים והתלבטות אישרה מפקדת הפלמ"ח הקמת מחלקה דתית. מתעדת ההיסטוריה נעמה עציון מספרת כי מפקדי הפלמ"ח יצחק שדה ויגאל אלון לא התלהבו והתלבטו אולם דווקא משה סנה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" הכריע לחיוב.

המחלקה הדתית של הפלמ"ח הוקמה באביב 1942 והשתייכה לפלוגה ה' של הפלמ"ח. מפקד הפלוגה היה אברהם נגב (אז - ארנבורג) והמ"מ יצחק אלוני. גיוס האנשים למחלקה החל בתחילת 1942 כאשר כל מתגייס למחלקה התחייב לשנתיים של שירות בהתנדבות. חברי המחלקה הגיעו מרקעים דתיים וחברתיים מגוונים. היו בניהם הבדלי גיל מ-17 עד 30, קיבוצניקים בני איכרים, בני ישיבות, עירוניים ואף מ"עליית הנוער", אך יצרו הווי חברתי ודתי משותף. באותה עת היו שלושה קיבוצים צעירים: טירת צבי, שדה אליהו ויבנה, אך אלה מסיבותיהם התקשו לקלוט או לא התלהבו לקלוט את אנשי המחלקה. לאחר דיונים הסכימה קבוצת (קיבוץ) יבנה שאך זה לא מכבר הוקם לקלוט בתחומה את חברי המחלקה הדתית.

המחלקה הדתית החלה דרכה ביוני 1942 במחנה צריפים ישנים ובסככות קש בפאתי קבוצת יבנה. אבל בשל קשיים שונים עברה המחלקה הדתית לאחר חמישה חודשים, באוקטובר 1942 למתחם "משק הפועלות עיינות" (כיום כפר הנוער עיינות), אותו ניהלה עדה פישמן (מיימון) לימים חברת כנסת, אחותו של שר הדתות הראשון יהודה לייב פישמן. המטבח במקום היה כשר והמקום איפשר שמירת מצוות. בעינות גרו עולות צעירות שעברו הכשרה בחקלאות. באותן שנים נפסקה העלייה מאירופה בשל המלחמה וגרו בעיינות צעירות ארצישראליות ובנות שהגיעו לארץ במסגרת תנועת עלית הנוער. עדה פישמן מקצה למחלקה שטח בשולי המשק החקלאי ובקרבת אזור המגורים של הבנות. חברי המחלקה מונים כ-30 איש (ביניהם שלוש בנות) והתגוררו בשכנות לבנות המשק, במבני שירות ואוהלים. לרשותם הועמדו מטבח שם הכינו להם ארוחות, מקלחת וגם מרחב "קומזיץ". חברי המחלקה משכימי קום. מתאמנים שבועיים ועובדים במשק שבועיים. לקחו חלק במשימות הביטחון והשמירות בכפר (האזור היה מוקף כפרים ערביים). בשבועות העבודה שלהם עבדו חברי המחלקה במשק של עיינות ברפת בצוותא עם חניכות המקום. מספרים כי במסגרת העבודה המשותפת נוצרו קשרים ולעתים אף יחסים קרובים ומיוחדים. כמה מחברי המחלקה מצאו בעיינות בת זוג. חוה בלינקוב בוגרת משק הפועלות עיינות מחזור 1949 מספרת בסרטון שהוקרן בכינוס: "ארבע בנות הולכות לרפת. קמים ב-4 לפנות בוקר ואנחנו צריכות לעשות את העבודה. שם נמצאים הפלמ"חניקים. הם מנקים והם חולבים וזו עבודה שלנו ואנחנו מספרים להם בדיחות ושרים להם... האימונים של חברי המחלקה כללו אימוני כושר גופני, מעבר מכשולים וטיפוס חבלים, קרב פנים אל פנים (קפא"פ) במקלות וירי בנשק ועוד. חלקם יצאו גם לקורסים מיוחדים של הפלמ"ח בעזרה ראשונה, חבלה וקשר וכן קורס ימאות שמטרתו לסייע לעולים להגיע לארץ דרך הים. בתקופת שהותם בעיינות יצאו חברי המחלקה למסעות וסיורים רבים ברחבי הארץ לצורך הכרת השטח ואיסוף מידע. בין המסעות הנועזים היו העפלה להר החרמון ולפסגת מצדה ושני מסעות שהכינו את הקרקע להקמתו של קיבוץ כפר עציון. בשנת 1944 מונה יהודה ניצן (בלום) למפקד המחלקה הדתית והיה מפקדה הדתי הראשון. בלום התגייס לפלמ"ח ב-1942 והיה מראשוני החילים במחלקה הדתית עוד כששכנה בקבוצת יבנה. אחרי קום המדינה שירת בצה"ל והגיע לדרגת אלוף משנה ובהמשך כיהן כמנכ"ל בנק מזרחי המאוחד. סיפר לימים ניצן על המחלקה הדתית וייחודה: "במחלקה היה ההווי הפלמ"חאי הרגיל כולל קומזיצים וסיורים. המיוחד במחלקה שהיה בה הווי דתי שהתבטא בתפילות יום יום, במסיבות בשבת, בשיעורי תורה, בחגיגות מיוחדות בכל חגי ומועדי ישראל וכמובן בשמירת מצוות כדין וכדת על-פי תורת ישראל".

חברי המחלקה הדתית שהו בעיינות במשך למעלה משנתיים. במהלך 1944 סיימו המתגייסים הראשונים למחלקה את שירותם וחזרו לבתיהם כחלק מהרזרבה - יחידת המילואים של הפלמ"ח. החברים שהיו עדיין מגויסים לא יכלו להישאר בעיינות בשל אילוצים שונים (יש אומרים שעדה פישמן התנגדה להמשך שהותם בכפר א.א) לאחר תקופה של חיפוש פתרונות וסירוב עקשני מצד מספר קיבוצים דתיים לקבלם נמצאה למחלקה משימה חדשה - ביריה. מספר יהודה ניצן (בלום) מפקד המחלקה באותם ימים: "יצחק שדה יום אחד קרא לי לאיזה בית קפה בתל אביב ואמר, יש לי משימה בשביל המחלקה שלך. תלכו ותיאחזו בגבעה 909 צפונית מצפת מקום מעבר של ערבים לכיוון העיר צפת והחשוב שנאחז במקום הזה". יהודה ניצן מפקד המחלקה, הצליח לגייס למשימה רק 8 מחברי המחלקה המקורית אך במשך הזמן הצטרפו חברים נוספים והמחלקה מנתה כ-30 חברים. בינואר 1945 עלתה המחלקה הדתית לגליל העליון, צורפה לפלוגה ט' שהמטה שלה שכן באיילת השחר והקימה את היאחזות ביריה - מצודת ביריה הסמוכה לצפת. במשך חצי שנה התגוררו חברי המחלקה בצפת. במהלך היום עסקו בבניית החומה בית הביטחון וחדרי המגורים של היאחזות ביריה. לאחר השלמת הבנייה גרו חברי המחלקה בביריה ועבדו בעבודות ייעור ביער הסמוך וביערות נוספים באזור, מטעם קק"ל-הקרן-הקיימת לישראל. הם המשיכו באימונים ובסיורים בין יתר המשימות שהוטלו על המחלקה בביריה היה לבצע תצפיות על הכוחות הבריטים והערבים באזור ולאסוף ידיעות ונתונים על מחנות הלגיון הערבי שהיו ממוקמים באזור. מספר אברהם אלגנשטיין (הראל) חבר המחלקה הדתית בעת שישבה בביריה: "היה מעט זמן לאימונים ומעט זמן לעבודה והיה צריך להספיק את שניהם אבל הייתה ממש שמחה בלב. הייתה תקופה שמחה".

בפברואר 1946 נחשפו שניים מחברי המחלקה במהלך תצפית לילית על מוצב ערבי באזור. בסוף פברואר 1946 פשטו הבריטים על ביריה וערכו חיפושים במקום ובסביבה. ב-5 במרס 1946 כבשו השתלטו הבריטים על ביריה, בתואנה כי יושבי ההיאחזות התקיפו את מחנה הלגיון הערבי בהר כנען. החילים הבריטים הגיעו למקום בטור כלי רכב מצוידים בנשק אוטומטי וכלבי גישוש והשתלטו על המבנים בנקודת הישוב ופינו את המטלטלין של המתיישבים. במהלך החיפושים מצאו הבריטים נשק שהוחבא בידי מחלקת פלמ"ח אחרת סמוך לישוב וכן מחבוא נשק נוסף של המחלקה הדתית. הם עצרו את המתיישבים בביריה חברי המחלקה הדתית - 24 במספר. העצורים הובלו ברגל מוקפים משמר עם רובים מכודנים למחנה המעצר במשטרת כנען הממוקמת על כביש צפת ראש פינה. לאחר מכן הועברו לכלא עכו. בעת מעצרם וכליאתם ספגו העצירים עינויים והתעללויות. המעצר וההשתלטות הבריטית על ביריה עוררו תגובות נזעמות בישוב היהודי. הייתה זו הפעם הראשונה שישוב שלם נאסר על כל אנשיו ומפקדת ההגנה החליטה לכבוש מחדש את ביריה. במבצע סודי ("גידם") שנערך ב-14 במארס 1946 ביום י"א באדר יום העלייה לתל חי לזכר יוסף טרומפלדור, כ-3,000 איש חברי תנועות נוער ומתנדבים טיפסו בלילה גשום וסוער והקימו בקצה ההר שעליו המצודה מחנה ארעי (ביריה ב'). באותו יום הסתערו הבריטים גם על אותו מחנה והניסו את יושביו, ואולם אחרים באו והקימו לידו את ביריה ג'. בסופו של דבר התירו הבריטים, לאחר משא-ומתן, לעשרים צעירים להישאר במחנה ביריה ג'. ב-7 ביוני 1946 יצאו הבריטים בעצמם מהמקום. המחנה הארעי נעזב ותושביו שבו למצודה. מצודת ביריה הפכה ליישוב של תנועת בני-עקיבא ונעזבה לאחר מלחמת העצמאות.

במקביל 24 חברי המחלקה הוחזקו בכלא עכו והמתינו בחרדה לתוצאות המשפט שהיו עלולות להיות עונש מוות. ביום שישי, 31 במאי 1946, נערך המשפט במשטרת כנען בצפת בפני שופטים צבאיים בריטים. ואלה שמות הנאשמים במשפט כפי שמופיעים בעיתונות דאז (יתכנו שיבושים בשמות): משה קהת, שמואל בונפיל, אברהם יחיא, פאול ברגמן, איתן בראוור, אמנון שפיגל, שמעון פרידמן, שלמה בונפיל, דוד לוין, בנימין שפירא, עקיבא כהן, אברהם ויטמן, יהודה קלמן, משה המבורגר, אהרון פלוטניק, מיקלוש קרוייס, יהודה בלום, שלמה ריידנסברג, מרדכי גולדשמיט, ה.לוינשטיין, שאול תירס, אברהם אנגלשטיין, אלעזר יעקובי, אהרון יצחק רבינוביץ. את הנאשמים ייצג עורך הדין אהרון חוטר ישי לימים הפרקליט הצבאי הראשי. משפחות הנאשמים הורשו להיות נוכחות באולם בית המשפט. התקבלה החלטה שהנאשמים יודו במשפטם בהחזקת נשק. כאשר התבקשו הנאשמים לדבר במשפט קם יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ואמר: "כבוד השופטים. נשק זה נשק מגן הוא... ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי וזכות קיום. על זכות זאת אין אנו יכולים לוותר, ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.... פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו נשק מגן. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו אנו נכונים לפסק דינכם". בית המשפט הצבאי גזר 4 שנות מאסר על 20 מהנאשמים שהיו מעל גיל 18, שנתיים מאסר הוטלו על שלמה בונפילד ואמנון שפיגל שהיו מתחת לגיל 18 ואילו שני נאשמים מתחת לגיל 17 - משה קהת ואברהם יחיא נדונו לשנת מאסר אחת. לאחר מתן גזר הדין הועברו האסירים לחצר הפנימית של משטרת כנען. ופצחו בשירה ובריקוד הורה לעיניהם המשתאות של השוטרים שליוו אותם. לאחר מתן גזר הדין הועברו לכלא עכו בו שהו עד דצמבר 1946. לאחר מכן הועברו לכלא המרכזי בירושלים השוכן במגרש הרוסים. בתאריך 11 ביוני 1947, יום הולדת המלך הבריטי ניתנה חנינה וביחד עם אסירי בית הערבה יצאו לחופשי. עם שחרורם נפסקה פעילות המחלקה הדתית של הפלמ"ח והם צורפו לרזרבת מילואים של הפלמ"ח ביום שישי. לאורך 5-4 שנות קיומה של המחלקה הדתית בפלמ"ח שירתו בה על-פי הערכה למעלה מ-50 לוחמים - ביניהם שלוש לוחמות. נמסר לי כי כמה מחברי המחלקה הדתית בפלמ"ח נהרגו לימים במלחמת העצמאות, ובניהם דוד צוובנר שנפל בינואר 1948 בשיירת מחלקת הל"ה.