בקיץ 1956, הצביע אדון רחמים כלנתר – איש "הפועל המזרחי" וחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם העדה הבוכרית –
בעד הצעות של גרשון אגרון, ראש העירייה, תמורת הבטחות והטבות, ומנע את הדחתו. כלנתר קבע מושג בפוליטיקה הישראלית – כלנתריזם: מעבר מסיעה לסיעה תמורת טובות הנאה.
כלנתר היה צנוע לעומת ממשיכי דרכו. כעשרים שנה אחר-כך, קנו
יצחק רבין ו
שמעון פרס את קולו של ח"כ אלכס גולדפרב מסיעת "צומת", שתמך בכנסת בהסכמי אוסלו ב' תמורת רכב מיטסובישי של סגן-שר, ואת קולו של ח"כ ד"ר גונן שגב מאותה הסיעה תמורת מינויו לשר האנרגיה. כעת מסתובב בכנסת פנקס הצ'קים שלנו, ו
נפתלי בנט ויהיר לפיד קונים באמצעותו בלי הכרה זמן להמשך ישיבתם על כסאותיהם ליד שולחן הממשלה. עשרות מיליארדים לח"כ מנצור עבאס מרע"ם, מאות מיליונים לח"כית ג'ידא רינאוי-זועבי ממרצ, ועוד ידיהם נטויות ... פנקס הצ'קים פתוח, היד רושמת, והעם משלם.
החוק אומר, שההסכמים בין ראש הממשלה לבין הח"כים המוטבים חייבים להיות גלויים, אך היועצת המשפטית לממשלה אינה מקפידה על כך. הרי נבחרה לתפקידה רק כדי לחפות על מי שקידמוה.
גילוי נאות: הקטע נכתב לפני ההחלטה הצודקת והנחוצה על פיזור הכנסת, ותוקפו לא פג.