הסרט בשם זה, שאת דמותו של סטנלי קובלסקי גילם מרלון ברנדו, הפך לאבן דרך בתולדות הקולנוע. ביוזמה הפרטית החדשנית בעיבודו ובימויו של
עודד קוטלר, נדמה שהמחזאי כמו כתב את התפקיד גם עבור
אביב זמר, החסון והסקסי הממלא את הבמה בנוכחותו ובעוצמת האכספרסיה שלו. דמותו של סטנלי, והזעקה המפורסמת "סטלה", הפכה לקלאסיקה בתולדות הסרטים והמחזות. במחזה, הגעתה המפתיעה של בלאנש דובואה, אחותה של סטלה לביתם הצנוע והמרופט של הזוג בניו-אורלינס, מזינה את הדרמה, בניגודים העזים בין הנפש העדינה, הרגישה והשברירית של בלאנש, לבין הגבר הפולאקי הגברי, הבוטה והמוחצן.
התנגשות הטיטאנים הזו מקבלת את המימד הראשי בדרמה הנודעת, עד שעדינותה, רכותה והשלמתה של סטלה חרף כל גסות אישיותו של בעלה, והרומן המתרקם בין בלאנש לשכן הרגיש - כאילו נמוגים מול המתח הפיסי המאיים בין שני הראשונים.
טנסי ויליאמס המדגיש במחזותיו (כמו ב"ביבר הזכוכית") את התעלמות העולם הרגיל מנוכחות בעלי האופי הרגיש עד יוצא הדופן שאליהם מפנה ויליאמס את הזרקור. בעוד בסרט עשתה זאת וויוויאן לי המופלאה בשיא השבריריות, הפעם קוטלר יצר מביצועה של
קרן צור דמות ניאורוטית במיוחד, המרטיטה במשחקה את הצופים, בנוסף לשירה הכה מקסימה שלה. אותה כתב המוסיקאי-הזמר והקלידן
אסי מסקין המחונן. בעיבוד החדשני של עודד, הודות למוסיקת הג׳אז הנהדרת בביצוע שלישית הנגנים הווירטואוזים, נמסכת בהצגה האווירה הכה מרגשת את אוהבי הג׳אז של ניו-אורלינס.