בימים האחרונים אנו עדים לחיזור גורלי של ראשי המדינה - הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון - אחרי הפריץ מרמאללה (וגם אחרי הרודן הטורקי). העילה לחיזורים: הערכה כי זה מה שהנשיא האמריקני ביידן מצפה/דורש שיקרה לקראת/במהלך ביקורו באזור. ישראל, המעוניינת באופן טבעי בהצלחת הביקור, מוכנה לשלם עבור הצלחה זו מחירים שונים ומגוונים. וכרגיל, מחוות - "צעדים בוני אמון" - הן תמיד מצד ישראל. מתי נדרש מכחיש השואה מרמאללה להעניק מחוות לישראל?! ישראל מסכימה למעשה לבקש שחלילה לא יתרחשו פיגועים במהלך ביקור ג'ו ביידן, כאילו שאחרי שיעזוב את האזור הפיגועים יהיו נסלחים. בתמורה נמסר על נכונות לאשר בנייה בלתי חוקית ערבית, אולי אפילו בשטחי C. והיכן שלטון החוק? ומדוע שר הביטחון בני גנץ ממשיך עם המפגשים הליליים שלו עם אבו מאזן מצד אחד, ועם התנכלות לנקודות יהודיות כמו אביתר וחומש מצד שני? ולאן נעלמים שלטון החוק והציות לפסיקת בג"ץ כאשר מדובר בחאן אל-אחמר? בעניין זה ממשלות ישראל לדורותיהן מפגינות צפצוף מתמשך על בג"ץ וכניעה משפילה ללחצים של "מעצמות" אירופה. גנץ נראה כמי שלא הפיק לקח ממחדל אוסלו ומהגירוש מצפון השומרון. צעדיו של גנץ מציבים אותו בעמדת קבלן הביצוע של מפלגות השמאל הקיצוני, שצעדיהן המסוכנים והאנטי-דמוקרטיים מובילים אותן לעבר אחוז החסימה. ישראל, המעוניינת באופן טבעי בהצלחת הביקור, מוכנה לשלם עבור הצלחה זו מחירים שאף מדינה בעולם לא הייתה משלמת: פגיעה בכבודה ובכבוד בירתה. בהקשר זה חברו יחדיו רפיסות ישראלית וחוסר נימוס אמריקני, והנשיא האמריקני יסתובב במזרח ירושלים כאילו אין מדובר בבירת ישראל. כך עשה לפני שבועות אחדים גם שר החוץ הטורקי, וישראל התייחסה ליריקה כאילו הייתה גשם.