נעים גם מרענן לראות ראש ממשלה לשעבר מסתובב עם רעייתו כאחד העם במשתלה ברמת-השרון, קונה פרחים או עציצים לשבת, מחייך לכל עבר. ראיתי אותו, הוא לא ראה אותי. ההיכרות רבת השנים לא עודדה אותי לגשת אליו, לברכו, לזכות ממנו לחיוך ואולי גם לצ'אפחה כזיכרון לימים עברו, כי רק ערב קודם קראתי את מאמרו, ואם תרצו מסתו, בגיליון יולי של כתב-העת "ליברל".
חניך בית"ר, בן נחלת ז'בוטינסקי, ראש עירית ירושלים שלחם בעוז נגד חלוקתה, שר בריאות מוכשר בממשלת שמיר, ממקימי קדימה עם אריק שרון, ראש הממשלה, אסיר בכלא - אלה אבני הדרך בחייו הציבוריים של אהוד אולמרט. אני זוכר אותו מתמודד בפריימריז של תנועת הליכוד בגני התערוכה. זה היה בערב גשום. נוטף טיפות מים, הוא עמד בכניסה לקלפיות, מחלק פלאיירים על עצמו, טופח על השכם לכל מצביע ומצביעה, מתחנן לתמיכה, כמי שהמורשת הליכודית ומצע הליכוד טבועים בנפשו.
מאז כידוע מים רבים זרמו בירדן, וכמו כדי לאשר את מה שכולנו מכירים ויודעים - המהפך האידאולוגי שעבר עד כדי נכונות למסור 97 אחוז משטחי יהודה ושומרון להקמת מדינה פלשתינית, תוך הסכמה גם לחילופי שטחים על המעט שנותר - בא עתה מאמרו ב"ליברל" לאשש את עמדותיו העכשוויות. כזכור, רק "בזכות" רב המרצחים ערפאת, נמנע המהלך הנורא, שהיה מציב את חמאס מזרחה לכפר-סבא ופתח-תקווה, ומציב סימן שאלה על זכות העם היהודי למדינה גם בקווי 67. כמו הנסיגה המלאה מרצועת עזה, שאולמרט היה שותף ביוזמתה ובהובלתה יחד עם אריאל שרון, גם נסיגה מיו"ש לא הייתה מביאה לנו שלום אמת. היא רק הייתה עוד שלב בתוכנית הערבית המכסימליסטית, להמשיך במאבק בישראל, תוך הסתמכות על רפי רוח וחסרי אמונה בתוכנו, כמו אהוד אולמרט.
וזו כותרת המאמר בחתימתו, המתפרסם בכתב העת של מחנה השמאל: "משאבים לחינוך ולבריאות במקום לצה"ל ולכיבוש". אצטט פיסקה אחת מתוכו: "מדינת ישראל תצטרך לעשות את חשבון נפשה בעניין המרכזי והמהותי שיגדיר לתמיד את אופיה. האם נגזר עלינו להיות מדינה כובשת, השולטת בכוח צבאי על אוכלוסייה של מיליוני פלשתינים החיים תחת מכבש של גזירות, אפילות והגבלות, שימשיכו להזין את הגורמים הקיצוניים, הרדיקליים, שהם חלק ניכר ממנה, או שנחליט כי בנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות, הכלכליות והבינלאומיות עדיף לנו להיפרד מהפלשתינים, לסגת מהרוב המכריע של השטחים שאנו מחזיקים בהם ככובש בלתי רצוי, כולל מהשכונות הערביות בירושלים, שאף פעם לא היו באמת חלק היסטורי מהעיר שהייתה ותהיה לתמיד לב ליבה של מדינת ישראל - ולאפשר לפלשתינים להקים את המדינה שהם רוצים וזכאים לה ולממש את זכותם להגדרה עצמית".
משפטים כאלה יכולים היו לפרסם יאיר גולן, אחמד טיבי, זהבה גלאון, איימן עודה ושאר קיצוני השמאל. אבל חתום עליהם מי שהיה איש המחנה הלאומי, בן טיפוחו של ראש הממשלה האיתן באמונתו הציונית ובמאבקו על ארץ-ישראל. את אולמרט, כמו גם צעירים אחרים בליכוד, מינה יצחק שמיר לשרים בממשלותיו, כדי לרענן את הנהגת הליכוד ואת הרכב הממשלה. תלה בהם תקוות, שממנו יספגו עוד יותר את הדבקות בזכות העם היהודי על כל חבלי המולדת ובהתנגדות המוחלטת להקמת מדינה פלסטית בתוככיה. עשר שנים חלפו מאז הלך שמיר לעולמו, ושלושים שנה מאז נסתיימה התקופה הברוכה שלו כראש ממשלה, שלא מסר ס"מ אחד מאדמת ארץ-ישראל. אילו יכל שמיר לפקוח עיניו, היה מבין כי בעניין זה, נכזבו תקוותיו. הסייחים בממשלתו הפכו רובם את עורם, מדברים ר"ל במונחי "כיבוש" לא שיחרור, היו לרודפי שלום תמורת נסיגה (כמעט) מלאה, נעשו חביבי השמאל. הגדיל להרחיק מכולם כמובן אהוד אולמרט.
לבד מהמהפך של 180 מעלות בדעותיו, אהוד אולמרט הוא מיריביו הגדולים ביותר של בנימין נתניהו. הוא לא יחסוך במילים כדי לנאצו. לכן, הוא היה מתומכיה הגדולים של "ממשלת השינוי", בירך על שותפות ערבית בממשלה זו, ויעשה הכל כדי שלפיד יעבור אחרי בחירות ה-1 בנובמבר ממעמד של ראש ממשלת מעבר לראש ממשלה לכל דבר. יש להניח שדבר זה לא יקרה, כשם שאי אפשר שייעקרו למעלה מחצי מיליון יהודים מיהודה ושמרון, משגשגים, מיישבים את חבלי המולדת ההיסטורית ומחזקים את ביטחוננו.
מדברים היום הרבה על עריקים מ"ימינה". השלושה עשו זאת מסיבה אחת - נאמנות לעקרונות שבשמם מפלגתם פנתה אל בוחריה והונתה אותם. אבל יש גם עריקים מהאידאולוגיה. ראש וראשון להם הוא מר אולמרט, שנעקר משורשיו. כשהבטתי בו במשתלה ההיא, הרהרתי בלבי: האם באמת אינך מבין, אהוד, שגם על רמת-השרון לא יתפשרו הערבים?