בשנת 1924 מתמנה למנהל כפר ילדים המורה והמחנך שניאור זלמן פוגצ'וב, שהיה מנהל בית הספר העברי בוורשה ועלה באותה שנה ארצה. עם עלייתו עברת את שמו לעמיאב. פוגצ'וב דגל בשיטות חינוך שהיו מהפכניות באותן שנים: הוא האמין בחינוך ליברלי, ומתן עצמאות לחניכים בחיי החברה וניסה להנהיג שיטות חינוך אלה גם ב"כפר ילדים" בגבעת המורה. שיטות חינוך אלה לא תמיד מצאו חן בעיני הצוות החינוכי שהתנגד לשיטות החינוך של פוגצ'וב ועל-רקע זה פרצו בניהם לא פעם ויכוחים וחילוקי דעות. באפריל שנת 1927 נערך בכפר הילדים בגבעת המורה כנס חינוכי ארצי של הוועדה לארגון הנוער ובתי ספר בתל אביב בהשתתפות אנשי חינוך ותרבות כמו המשורר חיים נחמן ביאליק, ד"ר ברוך בן יהודה מנהל גימנסיה הרצליה (אבא של נתיבה בן יהודה) ליאו מוצקין נשיא הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, מנחם אוסישקין ונוספים. פוגצ'וב שימש בתפקיד מנהל כפר הילדים במשך קרוב לשבע שנים. בשנת 1931 עבר לתל אביב והקים ברמת גן כפר ילדים פרטי. הוא נפטר בינואר 1934 בעת המתנה לניתוח בווינה ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר. לאחר קום המדינה, בשנת 1950 הועלו עצמותיו לארץ והוא נקבר בבית העלמין מרחביה, לא רחוק מכפר הילדים בגבעת המורה אותו ניהל. בין "ילדי בלקינד" שהגיעו בתחילת שנות ה-20 לכפר ילדים גבעת המורה היו שלמה ברנר ואחותו בלהה ברנר. לימים היה שלמה ברנר טייס ארץ-ישראלי, ממשתתפי קורס הטיס הראשון של ארגון "ההגנה". בעת שירותו בקונגו הבלגית בדצמבר 1947 מטוסו התרסק והוא נהרג. 32 שנה מאוחר יותר ב-1979 אותר קברו, עצמותיו הועלו ארצה והובאו לקבורה בטקס צבאי. מדינת ישראל העניקה לו דרגת סגן בחיל-האוויר, ובנוסף הוא כובד באות ההגנה ובעיטור לוחמי המדינה.

בתחילת שנות השלושים נסגר מוסד "כפר ילדים". הסיבות לסגירה: מספר התלמידים ירד מכ-120 לכ-60. החניכים בגרו ופרשו ובני נוער חדשים לא הגיעו, הפדרציה הציונית בדרום אפריקה הפסיקה לתקצב את המוסד ונוצרו קשיים כספיים להמשך הפעלת המקום. כפר הילדים נותר שומם למשך כ-4 שנים. בשנת 1935 נפתח במקום בית ספר אזורי לילדי עפולה ויישובי העמק נוספים כמו בלפוריה, מרחביה, תל עדשים, כפר יחזקאל ועוד. נפתחה גם פנימייה לילדי העובדים באזור. עם ילדי הפנימייה נימנו שאול ביבר ויוחנן ויפתח זייד, בניהם של השומר האגדי אלכסנדר זייד. בית הספר השתמש במבני ומתקני "כפר ילדים" שנסגר, הוא נקרא בית ספר לילדי זרם עובדים, אבל השם "כפר ילדים" כבר נחרט ו"נדבק" ורבים המשיכו לכנות את בית הספר האזורי בשם "כפר ילדים" למעשה עד היום.

אחד המורים הידועים שלימדו בכפר ילדים בגבעת המורה היה הסופר והמורה לטבע אליעזר שמאלי מחבר הספר "בני היורה". אליעזר התגורר במבנה במתחם כפר ילדים. תלמידי כיתתו יודעים לספר כי הוא שיתף את הילדים בכתיבת הספר וקרא להם קטעים מספרו עוד לפני שאלה פורסמו. מורה נוסף ידוע שלימד ב"כפר ילדים" היה המלחין והמחנך המוזיקלי עמנואל עמירן, בנו של זלמן פוגצ'וב. מספרים כי עמירן היה מנעים לילדים בנגינת פסנתר בחדר האוכל בימי שישי. מחנכים מורים נוספים שלימדו במקום: המילונאי יעקב כנעני שהיה מורה לעברית וספרות, יואל (יונה) גייזלר שלימים היה מנהל בית ספר "בורכוב" ו-"קלעי" בגבעתיים, יוסף ניישולר שהיה לימים מורה בגבעת השלושה ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ בית אלפא, המורה ורדה מוסינזון (יתכן שהמדובר ברעייתו של וטרינר העמק דוד מוסינזון אבל אין לי אסמכתאות לכך א.א), המחנכות והמורות רבקה ליבנה, שרה לוין ונוספים. אחד מהדמויות הבולטות ב"כפר ילדים" היה המורה לספורט משה בן דב שאירגן אירועים וטקסים בשטח הכפר אליהם נהרו תושבי העמק בהמוניהם. אחד מתלמידי בית הספר האזורי הוא איש הפלמ"ח זלמן אברמוב שהחל לימודיו בבית הספר בשנת 1936. אברמוב, יליד מושב מרחביה ומתגורר בו עד היום, סיפר לי כי הקמת בית ספר האזורי הייתה כורח המציאות, שכן מספר הילדים בכל ישוב היה קטן יחסית ופרנסי הישובים הבינו כי אין זה נכון וראוי לפתוח בית ספר בכל ישוב עם מספר ילדים כה קטן. אברמוב ורעייתו רחל לבית משפחת פלק, שאף היא למדה בבית ספר האזורי ב"כפר ילדים", עמדו בראש מאבק לשקם ולשמר את מתחם "כפר ילדים". זלמן אברמוב פנה אלי מספר פעמים והתריע על ההזנחה של המקום.

בשנות ה-40 פתחו שלטונות המנדט בשטח כפר ילדים בי"ס ארצי לנוטרים של משטרת הישובים העבריים, בו למדו והתאמנו נושאים כמו נשק קל, שדאות פרט ועוד. סגל ההדרכה של ביה"ס כלל: מפקד בריטי, שישה סרג'נטים (סמלים) יהודים ממשמר-הישובים, ואנשי מנהלה יהודים ובריטים. ה"הגנה" השתמשה לא פעם בתשתית מתקני בית הספר לנוטרות ושלחה לכפר-ילדים יחידות שונות שלה, כדי שתעבורנה במקום סדרות של אימוני לחימה. וזאת לדעת, משטרת הישובים העבריים (הנוטרים), הייתה כפופה למשטרת המנדט הבריטי, אם כי רוב מפקדיה ואנשיה היו חברי ה"הגנה" וסייעו לה ככל יכולתם.

בשטח כפר ילדים פעל גם בית ספר לדאייה. ראשית הכשרת טייסי הפלמ"ח הפעילות הייתה במסגרת קלוב התעופה הארצישראלי, שהכשיר את ראשוני הטייסים ואנשי הצוותים הטכניים לשירות האוויר. לאחר פרוץ מלחמת השחרור, עבר כפר ילדים לרשות צה"ל והפך לבסיס של חטיבת גולני ובהמשך שכן בו גדוד מרגמות כבדות של צה"ל, ולאחר מכן שימש המקום מפקדה של פיקוד העורף. (הג"א). בראשית שנות ה-90' סגר צהל את הבסיס. מאז ועד היום עומד המקום שומם ונטוש.

ביקרתי וסיירתי, בימים אלה, יוני 2022, במתחם "כפר ילדים" גבעת המורה. הוא משתרע על שטח רחב ידיים, בין גדר הגבול המזרחי של "מרכז רפואי העמק", לבין כביש הכניסה הראשית המערבית לשכונת גבעת המורה. בחלק מהמתחם התפתח עם השנים חורש טבעי קסום שיכול לשמש כמקום טיולים אידאלי בחיק הטבע לתושבי גבעת המורה ועפולה עלית. המתחם סובל במשך שנים מהזנחה חמורה. במקום "פרצו" בשנים האחרונות מספר שריפות. אחת מהן גרמה נזק חמור למבנה היסטורי - בית אבן דו-קומתי בן 90 שנה. בשטח פזורים למעלה מ-10 מבנים היסטורים הנמצאים כיום בשלבי התפוררות מתקדמים אוטו-טו יתפוררו ויעלמו. בין המבנים: מבנה אבן דו-קומתי בן קרוב ל-100 שנה ששימש כמבנה המרכזי בכפר הילדים וכלל את משרדי הנהלת הכפר וחדר האוכל של הכפר ועוד. קצת מערבה לו שוכן מבנה בית הכנסת ייחודי ששימש את ילדי "כפר הילדים". בצד המזרחי נצבת עמדת ביטחון של הכפר ("ההגנה") עשויה בטון במצב מוזנח וללא שילוט. כמו-כן נותרו במקום מבנים ששימשו חדרי מגורים לילדים וכיתות לימוד. מבנה מגדל המים, וביתם של מורים במוסד החינוכי ובהם הבית בו התגורר הסופר והמחנך המיתולוגי אליעזר שמאלי.

עיריית עפולה מייעדת את שטח מתחם "כפר הילדים" לנדל"ן מניב תשואה וקרוב לוודאי ששטח החורש הטבעי והמתחם ההיסטורי "ימחקו" כמעט לגמרי לטובת כרישי נדל"ן שיבנו במקום בנייני דירות רבי קומות. בתחילת שנות ה-2000 נפגשו ראשי עירית עפולה וראשי המועצה לשימור אתרי מורשת בנושא מתחם כפר ילדים. בהודעה לעיתונות שפרסמה המועצה לשימור לאחר הפגישה הודגשו החשיבות ההיסטורית והשימור של כפר ילדים בשל ערכו ההיסטורי הרב. הודעות לעיתונות זה יפה וזה יח"צני אבל זה לא מספיק. צריך להילחם מכל הלב ומכל הנשמה מתוך אכפתיות ושליחות על שימור מקום היסטורי מסוג זה, והרי זה תפקידה של המועצה לשימור אתרי מורשת. חלפו קרוב ל-20 שנה מאז, ולא רק שהמקום לא שומר אלא אף מצבו הורע והחמיר ואפילו שלט מורשת אחד לרפואה לא הוצב במקום. לא ליד מגדל המים, לא ליד עמדת ההגנה, לא ליד מבנה בית הכנסת וגם לא ליד בית האבן בן ה-100 שנים. נראה כי בקרוב ייהרס המקום בעל הערך ההיסטורי הרב, לטובת שכונת מגורים ואם יהיה שימור הוא יהיה מינימלי לא משמעותי אם בכלל. אבל ימים יגידו.