מפלגת ימינה מתקשה להמריא. נפתלי בנט, שבוחש חזק במפלגה, פינה את מקומו לאיילת שקד, אך זו מתקשה להביא את המפלגה לעבור את אחוז החסימה. שקד קיבלה את ראשות המפלגה על מגש של כסף, וזאת מבלי שאפילו הסיעה תדון בזהות העומד בראשה. זו אותה שקד, שרצה ברשימת הימין החדש, לא עברה את אחוז החסימה וההרפתקה שלה גרמה לעוד מערכת בחירות מיותרת. זו אותה שקד, שבראיון לגלי צה"ל באפריל 2019, התחייבה לערוך במפלגה בבחירות הבאות התפקדויות ובחירות מקדימות. "מפלגה עם התפקדות זה נכון ודמוקרטי", ציינה והוסיפה: "אני בעד מפלגות דמוקרטיות". גם זו לא הייתה התחייבות ליבתית, וכיתר ההתחייבויות גם אותה בחרה שקד להפר. נראה שגם איחוד עם "דרך ארץ" של הנדל והאוזר לא יביא לתוצאה המיוחלת, וגם ההבטחה הליבתית למנוע עוד מערכת בחירות צפויה להתנפץ אל סלע המציאות. בסופו של דבר, מפלגה צריכה דרך וכיוון ברור. אי-אפשר ביד אחת לשאוף ליציבות שלטונית, אך לא להצהיר מראש אם היא בעד נתניהו או בעד לפיד. ממפלגה שממליכה על עצמה מנהיגה על-פי גחמות פוליטיות צרות, גם תמליץ על ראש ממשלה לפי אותם שיקולים - בדיוק כפי שעשתה בבחירות האחרונות.

סקר שערך מכון "מדגם" בראשות מנו גבע מצא שמרצ בראשות זהבה גלאון עשויה לקבל 6 מושבים בכנסת הבאה, וזאת על חשבונה של מפלגת העבודה, שתרד ל-4. מרב מיכאלי מסרבת לאיחוד בין המפלגות, למרות שאת ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן ניתן למצוא רק בחיפוש בפינצטה. גלאון מצידה מצהירה כי חזרה לפוליטיקה אינה עומדת על הפרק, ועדיין לא ידוע מי יתמודדו לתפקיד היו"ר. מה שכן, תוצאות הסקר אולי מלמדות על געגוע במרצ לדנ"א של פעם. אם גלאון לא תתמודד, ראוי שהמפלגה תעמיד למבחן את מועמדותם של שאר ותיקיה, אישים הזוכים להערכה בסגנון מוסי רז (שבעצמו אינו מעוניין להתמודד מסיבותיו). בהעדר יושב-ראש שאליו יכול קהל המצביעים הפוטנציאלי של מרצ יתחבר, ספק אם עוד קמפיין געוואלד לכך שמרצ עלולה להימחק מהמפה הפוליטית יצליח.

יאיר פינק, המוכר יותר בכינויו יאיא פינק, הודיע על כוונתו להתמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. "בשביל להצליח אני צריך שתתפקדו, חצי דקה, 75 שקלים ואני ח"כ", כתב לעוקביו ברשתות החברתיות. פינק, דתי המחזיק בעמדות שמאל, ידוע בנוהגו לסווג את העולם לשניים - "היהדות שלי" ו"לא היהדות שלי". העיתוי שבו בחר פינק לבקש מהציבור להוציא מכספו כדי לסדר לעצמו כיסא בכנסת, הגיע דווקא ביום שבו מבקר המדינה פרסם שמפלגת עצמאות שבה התמודד פינק לא השיבה לאוצר המדינה יתרות הלוואות בסך של כ-2.7 מיליון ש"ח! עצמאות הייתה חלק מאותן מפלגות טהרניות שהרכיבו את המחנה הדמוקרטי וכללו אישים כגון אהוד ברק וסתיו שפיר. מי שהיום לא מחזירים חובות של כסף ששולם לו על-ידי הציבור חזקה עליו שלא ישמור על הקופה הציבורית אם ייבחרו לח"כים. אבל זו היהדות של פינק. במפלגת העבודה דהיום לא "מתים" במיוחד על דתיים, אלא אם כן מדובר ברפורמים. בפרט לא אוהבים דתיים כמו פינק שיוזמים אחרי הבחירות תחקיר הפקת לקחים ומפרסמים דוח. בפעם הקודמת שבה התקיימו בעבודה בחירות מקדימות הראו מתפקדי העבודה לפינק את הדרך החוצה, עכשיו הוא מבקש לחזור לחיקה של המפלגה, למרות שמסקנות הדוח שחיבר לא יושמו. מה גורם לו לחשוב שהפעם זה יהיה שונה? אולי הטקטיקה החדשה שאימץ - לחבוט ביריביו הפוליטיים. השבוע צייץ פינק בטוויטר: "בפעם הבאה שנשיא ארצות הברית ינחת כאן הוא יכול לפגוש את סמוטריץ' כשר המשפטים, את בן-גביר כשר לביטחון פנים ואת אבי מעוז כשר הדתות. יש עוד מישהו שחושב לא לצאת ולהצביע?". ככה זה כשהמרכולת שלו ריקה - בוחר פינק להלך אימים, לעשות דה-הומניזציה ולחפש את השלילי באחרים ולעסוק בהשחרה, במקום לדבר על החיובי שהוא מציע - זו היהדות שלו.

מי שעקב אחרי התנהלות סיעת הציונות הדתית בכנסת החולפת יכול היה להתרשם משיתוף הפעולה הפורה בין חבריה, וזאת למרות היותה מורכבת משלוש מפלגות שונות - הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', עוצמה יהודית של איתמר בן-גביר ונעם של אבי מעוז. אבל עם הישמע פעמי הבחירות, מתחיל מאבק של כיפופי ידיים ביניהן. בעוד סמוטריץ' מבקש לצאת לבחירות מקדימות הפתוחות לכל הציבור הדתי לאומי, מסרבים בן-גביר ומעוז להשתתף במשחק ודורשים להישאר בשיטת השריונים הישנה. בהעדר הסכמה בין הפוליטיקאים, יוכלו להכריע בעניין רבני שלוש המפלגות. אבל כל עוד ניתן למצוא פשרה שמצד אחד תאפשר ריצה משותפת ומצד שני תאפשר לשמור על הייחודיות של כל מפלגה רצוי שהעניין ייסגר בין הפוליטיקאים עצמם. תקנון הבחירות המקדימות כבר קובע רף כניסה של מועמדים שאינם מאמינים בערכי הציונות הדתית. גלעד קריב הרפורמי אמר בראיון לערוץ כנסת שהוא רואה את עצמו חלק מהציונות הדתית, כמוהו יש כל מיני אישים שרואים עצמם משויכים לקבוצה חברתית זו ובהם אלעזר שטרן, זאב אלקין, יאיא פינק, נפתלי בנט ואחרים. אך הסטייה ממצע הסיעה אינה מאפשרת להם התמודדות לרשימת הציונות הדתית, שמציגה ערכי ליבה שונים בתכלית הן בתחום המדיני והן ביחסי דת ומדינה. בכך כבר הוסרה המשוכה הראשונה שעלולה להרתיע את עוצמה וונעם. גם מתן האפשרות למתפקדי שתי מפלגות אלה להצביע יש בה כדי להפיג את החשש שלא ייבחרו. לכן דרך המלך היא לאפשר בבחירות המקדימות שתי דרכי התמודדות - האחת, התמודדות עצמאית שלא במסגרת פוליטית; השנייה התמודדות במסגרת פוליטית, שבה ליד שמו של כל מועמד שייתמך ע"י אחת משלוש המפלגות (ואולי יותר אם נוסיף את מפלגת הבית היהודי שחברה בבחירות האחרונות לימינה) יופיע שם המפלגה מטעמה הוא מתמודד. הדבר יאפשר למדוד באופן מדויק את כוחה של כל מפלגה, וזאת ללא צורך במחקר עומק כפי שמציע בן-גביר. לסוג כזה של התמודדות יש כמה יתרונות - ככל שיוחלט על שריון (לאישה למשל), תוצב במקום זה לאו-דווקא האישה שקיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר אלא האישה מטעם המפלגה שמתמודדיה קיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר. יתרון נוסף - ככל שיוחלט לאחר הבחירות להצטרף לקואליציה, תיעשה חלוקת "השלל הפוליטי" של התפקידים והמשרות תוך התחשבות במשקלה האמיתי של כל מפלגה בהתאם לשקלול הכולל גם את מספר המצביעים במקדימות למועמדים שלא ייכנסו לכנסת. הציבור הדתי לאומי סולד ממחלוקות פנימיות וכל התכתשות במלחמות פנימיות מיותרות שיכולות להיפתר בקלות רק מזכירה לציבור המצביעים הפוטנציאלי את ההתנהלות העסקנית של מפלגות המפד"ל/הבית היהודי, וגורמת לבריחת מצביעים.

"דאגתי להודיע מספר פעמים לכל מי שרק אפשר מטעם בית הנשיא שאני שומרת נגיעה. לא הייתה לי חלילה כל כוונה לפגוע, אלא אך ורק לייצג את המדינה שלנו בכבוד ולהשאר נאמנה לערכים שלי כדתייה", הבהירה יובל דיין, לאחר שנמנעה מללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב ביידן מטעמים דתיים של שמירת נגיעה. באירוע זה עבר בשקט לנוכח סבר הפנים היפות, הלבביות והקידה האלגנטית שהפגינה דיין כלפי ביידן, ואיש לא נלחץ - תרתי משמע. אבל כרגיל במקומותינו - הפולמוס שהתפתח אחרי האירוע, היה יצרי וטעון במיוחד. היו שטענו כי מדובר בקידוש השם, והיו שאמרו שמדובר בנימוס בסיסי, ושלנוכח גילו הרם של האורח היה עליה לנהוג כדעות המקלות וללחוץ עת היד - בדיוק כפי שנהגה בזמנה סגנית שר החוץ והשגרירה בהווה ציפי חוטובלי. ביידן הגיע לארץ מצויד מראש בעצה שלא ללחוץ את ידיהם של עמיתיו הישראלים, אם בשל עצת רופאו להיזהר מקורונה ואם בשל עצת יועציו המדיניים שלחיצות שכאלה עלולות לגהביא בטעות גם לחיצה למחומד בן סלמאן הסעודי, שמואשם בידי ארה"ב ברצח ג'מאל חאשוקג'י. לו רק היה שועה ביידן לעצה, גם המיני-תקרית הנוכחית יכולה הייתה להימנע. מבחינה יהודית, מאורי האומה כבר הכירו את המורכבות בנושא, שגורמת להתנגשות בין שתי מידות טובות - מידת דרך-ארץ ומידת הצניעות. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כבר הכריע שהמידה האחרונה, הייחודית לעם ישראל, גוברת, וכלשונו: "מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש, יגרמו (אותם דברים טובים) לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי. מידת האהבה והידידות... הייתה ראויה להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה" (מידות הראיה - מידת הצניעות). הרב מרדכי אליהו, שעשרות שנים אחרי הרב קוק נהיה לרב הראשי, הזדמן לאנגליה, והוזמן למפגש עם הוד מלכותה. בעת המפגש, המלכה הושיטה לו את ידה ללחיצה, אך הוא לא החזיר את ידו... ככלל, כללי הטקס של בית המלוכה הבריטי מוקפדים ואינם מאפשרים שבירת דיסטנס. באופן כללי נמנעים בני המלוכה מלחיצות ידיים ובטח מטפיחות סחבקיות על השכם. המתן להושטת יד מצד בן משפחת המלוכה לפני שתגיש את ידך אליו, וגם אז תזכה ללחיצה רכה המורכבת משתיים-שלוש "שאיבות" כשאגודלי הלוחץ כלפי מטה. באותו ערב הגיעה לרב אליהו התנצלות כתובה מבית המלוכה. נאמר שם שנבדק בתקנון המלכותי והתברר שכתוב שם: "המלכה לא תושיט את ידה לרב יהודי. אנו מתנצלים בפני הרב על הפגיעה בכבודו".