אחרי סוף-שבוע של שיכרון-חושים-ביידן, ולאחר המראת הנשיא האמריקני ליעד הסעודי החשוב לו ביותר, שוב ניתנת תשומת-הלב למה שאנו אוהבים ככל הנראה יותר מכל: בחירות. מלחמת בחירות. פריימריז. גידופים. רק לא ביבי. רק ביבי. מי שהזכיר זאת לנו ביום ששי היה לא רק הסקר שהתנוסס בראש העמוד הראשון של מעריב (הליכוד 36 מנדטים, גוש נתניהו עם 61, ימינה ומרצ מתאדות לאפס), אלא גם מאמר בעיתון ה"מתחרה" (כפי שנהגנו לכנות את ידיעות אחרונות בעבר הרחוק), תחת הכותרת: "על מה הבחירות".
בשעה שעיני כולנו ואוזני כולנו התמקדו במשך יומיים רצופים בכל צעד ובכל הגיג של "אחינו יוסף", שקד אהוד ברק על מאמר הסתה, שהוקדש לו עמוד שלם בגיליון יום שישי. כידוע, ראש הממשלה לשעבר הוא המרוויח הגדול מהמעבר לממשלת-המעבר. אם עד כה נחשב ברק לראש הממשלה הכושל ביותר, קצר הימים ביותר, הנה בא נפתלי בנט והוכיח שאפשר לרדת נמוך יותר ולהיות ראש ממשלה כושל יותר בפרק זמן קצר יותר. ברק המשועמם אינו יושב בחיבוק ידיים. הוא הכהן הגדול של המיתקפות על חברו לשעבר בסיירת ובפעולת "סבנה", ומי שאורך כהונתו הוא הגדול ביותר מכל ראשי הממשלה שלנו מאז בן-גוריון.
בכל הזדמנות שניתנת לו, אהוד ברק אינו חוסך שבטו מנתניהו, מאשים אותו ב"שנאת אחים רוויה באדי רעל ואלימות", ואינו בורר בביטויי שנאה. הנה תרכיז מילותיו כלפי "החמורה בסכנות", דהיינו שיבת הימין, כשהליכוד במרכז בגוש, לשלטון: שחיתות, השחתה, משיחיות, לאומנות חשוכה, גזענות, הרס האמת והדמוקרטיה, חושך גדול, כת ביביסטים, עולם תחתון, ברית המושחתים והמשיחיים, הדמגוג, כת 'אני ואפסי עוד', פרוטקשן, שוחד, סחיטה באיומים, ועוד ועוד... אם זו לא שנאת אחים, אינני יודע שנאה מהי. ארסנל מזוויע של ביטויים אשפתיים, כנגד ההמונים שהעניקו לליכוד ולעומד בראשו 30 מנדטים בכנסת היוצאת, והיד עוד נטויה בבחירות ב-1 בנובמבר. כך מתבטא בלא מעצור איש המחנה ההולך ומתאייד: ששה-שבעה מנדטים בלבד לשמאל הקיצוני שאהוד ברק הוא מדובריו הראשיים.
שימו לב לשפתו של הוגה-הדעות הזה, כשהוא מתאר בלשונו הגסה את מחנה הימין: "צירוף רעיל של זהות קבוצתית שנולדה מהסתה שיטתית, פחדים ושנאות - לצד שימוש מכוון ב'שקר גדול', יוצרים ביחד את הנדנדה האמוציונלית בה מנווט הדמגוג את הציבור הנוהה אחריו בין רהב חלול של אומניפוטנטיות ברגע אחד לבין התבכיינות קורבנית של חוסר אונים במשנהו"... אתה הבנת את זה, ברוך? אני לא. וכי איך תבין ואתה נימנה על המחנה הבזוי והעלוב, בעיני ציבור מתנשא ומתמעט, שברק ה"סוציאליסט" מייצגו נאמנה, ששוכן במגדלי שן, בווילות מדושאות, מביט מגבוה על הבוחרים בימין ובליכוד. זהו אותו בוז שהשמאל ייחס להם עד למהפך 1977.
אהוד ברק הוא הכהן הגדול של התנשאות המיעוט על הרוב, הזילזול בהכרעה הדמוקרטית. מתוך זעקת ייאוש הוא משרבט דברי הבל, שתמוה על כי עיתון רציני נאות לפרסמם כלשונם. אולי בגלל שהכותב היה ראש ממשלה, אולי על שום שהעיתון רותם עצמו לאותה מטרה. ברוב צביעותו מייחל ברק הפלגן "לאחדות ו'שבת אחים גם יחד', במשפחה אחת, שיש בה מחלוקות עמוקות, אבל היא משפחה אחת שמתווכחת בתוכה". בל תטעו. הכוונה היא לאחדות של רסיסי שמאל, עם מפלגותיהם של לפיד וגנץ, אבל ללא הרוב בעם. אחדות מזויפת, שיקרית, לא דמוקרטית. כשמה כן לא היא.
השקרים של ברק מהדהדים עוד יותר, כשהוא משבח את ממשלת ה"שינוי", על העברת התקציב, על מלחמתה בקורונה, על פעולתה בסוריה ובאירן, על השקט בדרום (תגובת חמאס לא איחרה לבוא!), ועל... "ההנעה קדימה של הכלכלה"... וזאת בשעה שיוקר החיים של כולנו - וזה פוגע בעיקר, מה לעשות, במצביעי ימין ודתיים - מרקיע שחקים. מה לא התייקר בעשרות אחוזים רק בימים האחרונים? הדירות, המשכנתאות, מוצרי הייסוד, חשמל, דלק ו - לחם! העיקר שיש תקציב... אף לא מילה אחת על ארבעה הסכמי השלום, על גדר המערכת שנבנתה מסביב לרצועה, על הקורונה הגואה, או על גל הפשיעה והרציחות במגזר הערבי. וכמובן - דבר לא על הפגיעה בדמוקרטיה, כשצץ לנו לפתע פתאום ראש ממשלה שמפלגתו בקושי עברה את אחוז החסימה. הינדוס תודעה כבר אמרנו?
המאמר בחתימת אהוד ברק מלמד יותר מכל על הייאוש הפושה במחנה שהוא המושך בחוטים שלו מאחורי הקלעים, עם הבלחות פומביות בראיונות ובמאמרים, שמסרם אחיד: איבה ובוז למחנה השני, להמוני העם בפריפריה, בשכונות, ולא רק. הצבעתם בעוד שלושה חודשים, תמיכתם בנתניהו, לבטח לא תושפע מדברי בלע לא של אהוד א' ולא של אהוד ב'.