יחסי אם ובת. שנת 2021, בת המטפלת אם בת 95 הסובלת מדמנציה. מדי פעם היא חווה רגעי זיכרון המאירים את שגרת יומה האפרורית. משאלת נפש שכבר לא תתגשם. ובחוץ קורונה, אך למרות זאת, בפנים - האם והבת חוות רגעי חמלה. נותרה אהבה המלווה בשתיקות. עכשיו הבת מנסה להבין את אמה, האישה שהייתה אלגנטית, אמיצה, חרדתית ומסתורית, והיום - כבויה. הבת רוקמת את חיי אמה מהחומרים המצויים באמתחתה; פרקי חיים שהם ספק אמת וספק בדיה. ולכן, הספר הוא חיבוק לאימהות, והוא מאיר את המורכבות שביחסי אם-בת, וגרם לי כל הזמן לחשוב על אמי, טלי, ז"ל. "הלב שלי מחסיר פעימה כשליזה מתקשרת. כשאני עונה היא ממהרת להרגיע אותי בקולה הרך, המחויך, ש'הכול בסדר'. פשוט, אימא Went crazy again (עמ' 7)". גרינולד פותחת את הסיפור במשפט זה, שקריאתו מצמררת ומתפשטת. היא מתארת את הסרטים המוזרים המוקרנים בראשה כממשיים לגמרי. והיא והמטפלת מנסות לשכנעה שאין איש מלבד שתיהן בבית. היא מבקשת "לשוחח" עם אחד מהם, והכול בכדי להרגיע את האם המתייסרת במחשבותיה. בת המטפלת בה בחמלה ובפחד, ביראת כבוד ובחשש לעתיד לבוא. אמה נעה בין התחושה כי היא כלואה בביתה שלה, לבין החופש המוחלט. הרי במחשבותיה אין היא במקומה הפיזי. לעיתים היא חשה זרה בביתה, והיא אומרת: "אולי אבל יש לי עוד בית (עמ' 11)". אף פעם אין לה מילים לתאר את הבית האחר, ואולי בית זה הוא למעשה הזיכרון, שהודרה ממנו בעל כורחה. הגעגועים לבית ההוא, שהיה שם, במלחמה הנוראה ההיא, אינם מרפים. היא לא מזהה את האישה שהיא רואה בראי. היא אומרת לבתה בכאב ובהשלמה: "מה הייתי עושה בלעדייך. את תמיד מסבירה לי. כשאת מסבירה לי אני מבינה (עמ' 14)". ואז אמה שוברת את האגן. נדרשות שעות לשכנע אותה ללכת לחדר מיון. היא עדיין בטוחה כי היא צעירה וכי השבר יתאחה מהר ומעצמו. ולאחר הטראומה של הנפילה ולאחר השהות בבית החולים, חלה התדרדרות במצבה. אחותה והיא התכחשו למצב, אך הבינו שאין מנוס מהזמנת רופא גריאטר. אמה, כרגיל, לא השלימה עם מצבה המנטלי והגופני, הרגישה כי נפלה עליה משקולת. לא מאמינה שגופה ונפשה התדרדרו כל כך מהר. רינה גרינולד כותבת כאן חצי ממואר מרגש; היות שהתוכן הוא חצי אמת וחצי בדיה, אין זה מורגש בקריאה כלל. בדיוק להפך. הטקסט כל כך חד וחותך בבשר, שקשה לא להיסחף עם הספר, כי זהו מסמך אנושי מרגש מאוד, המעמת את העבר עם ההווה. עבר, שאולי, למרות הקשיים הרבים שנטמנו בו, הוא כמיהה לעתיד טוב ושקט יותר. מערכת היחסים בין הבת לאמה מתהפכת, כאשר הבת הופכת להיות המטפלת של האם, שכמעט מכחישה את מכאוביה. הדבר מעביר צמרמורת. הספר נקרא על-ידי בבת אחת, והוא גם הרטיט אותי וגרם לי להרגיש כי גרינולד בוחרת להתמודד עם נושאים שביום יום מעדיפים להדחיקם: זקנה, התבגרות מאוחרת, ויחסים בין אם לבת, המורכבים מיסודם ומלאים במטען רגשי. חשוב לציין כי האם היא גם שורדת שואה, והעבר בחייה שזור באופן טראומתי וכואב, באופן המשפיע על מהלך הסיפור ועל אישיותה. קשה לה עם זקנתה שלה. קשה לה לקבל את השינויים בנפשה ובגופה. כמו-כן, גרינולד נכנסת לנסיעה שעשתה עם אמה לפולין, אשר ממנה הסתייגה בהתחלה, אך הבינה שנסיעה זו תיתן מזור והשלמה לאם הכואבת. ניתן לחוש באהבה העמוקה בין הבת לאם; אהבה שמעולם לא התנהלה במישרין, שחושפת הרבה צדדים קשים, המעלים רגשות מעורבים ויוצרים אמביוולנטיות רבה. למעשה, הסיפור ניחן ברגישות מיוחדת, כי הוא מערב את כל אלה, ויוצר תנועה מתמדת וגדילה. הן של הכותבת והן של האם. המעגל נסגר. יש איזושהי תחושת השלמה. זהו ספר מלא תובנות, חמלה, רגישות וישירות. גרינולד מעמתת את הקורא עם ההתייחסות למוות, עם משקעי העבר המשפיעים על ההווה ועם המורכבות ביחסים בין אם לבתה, שבסופו של דבר נובעת מהן הסליחה, ההשלמה והאמת.