איך ייתכן שההנהגה הצבאית והמדינית חברה יחדיו לשחוק עד דק את מה שנשאר מאמינותו של דובר צה"ל? מדוע המטירו הודעות דוברות שהאמת רחוקה מהן כרחוק נאבולסי ממורנייה, כרחוק נאבולסי מפחריזאדה, כרחוק נאבולסי אפילו מאבו עטא?
"אתה זמר, אתה כוכב, אתה מדהים, אתה כבר יכול למלא קיסריות, העולם הזה נוצר כדי לשמוע את הקול שלך, תודה לך בורא עולם", סופרלטיבים וגוזמאות מן הסוג הזה, אוזננו התרגלה לשמוע בתוכניות ריאליטי, חולפות עם הרוח. "קבלו את החכם, הגאון, המקובל האלוקי, מורנו ורבנו, עטרת ראשנו, נזר הבריאה, פאר היצירה". התרגלנו לדאבון הלב לשמוע ביחס לבחור צעיר אשר טרם הספיק לחמם את ספסל בית המדרש אך פניו מעוטרות בזקן עבות שחור, חליפה תואמת לגופו, כובע רחב שוליים אשר כמעט מכסה את עיניו.
זילות תארי הכבוד המוענקים לבני האדם בתחומי החיים השונים, מעידים על הריק הגדול המאכלס את עולמנו. נדרשתי לתיאורים אלה, לאחר שקראתי בתזמון מהדהד של דף מסרים כמעט בכל כלי התקשורת את השבח, ההלל, הנחישות, התעוזה, העוצמה, היחידות המיוחדות, הרגע המכונן, הנשימה, נשימת אנחת הרווחה שנתמלטה מפי הלוחמים, הקצינים וההנהגה המדינית אשר שלחה אותם למבצע הנועז והמבריק, מהמבצעים אשר יילמדו בבתי הספר לצבא בעולם.
חוסל ה"ארכי מחבל", זעקו הכותרות באדום שחור, המשקיעים הניחו את פרצופו על מטרה, איברהים נאבולסי, סרדין טרור בכל קנה מידה, מחבל עלוב אשר ירה מעת לעת לכיוון חיילי צה"ל, חוסל כמו מאות לפניו וכמו מאות אחריו, במסגרת מלחמת הקוממיות של העם היהודי בארצו. במה זכה מחבל עלוב זה, שכתרו לראשו כתרים, פיארו את שמו, העניקו לו הילה של לוחם עז נפש הבכיר ביותר בעולם הטרור הנפשע? במה זכה המחבל העלוב הזה שהעם היושב בציון "זכה" לשמוע את אביו, מחבל בזכות עצמו, לצפות באמו האומללה המניפה נשק בעת הלוויתו ומחייכת לכל עבר.
עוד טרם שירדו לדפוס שורות אלה תחל המשפחה לקבל ממכחיש השואה את שכרה החודשי, דמותו של הסרדין הטרוריסטי המועצם יצוירו ברחובות מחנות הפליטים, משלחת חובבי טרור מישראל תגיע להביע השתתפות בצער, הראיס יתקשר לנחם. עם חיסולו של סרדין הטרור, נאבלוסי, היה צפוי כי כל התהליכים המתרחשים ברשות יתקיימו בנוהל שגרה. טרוריסטים בנוהל רגיל זוכים מהפרטנרים שלנו לחיבוק אמיץ, להאדרה שלהם, של משפחותיהם, זוכים לכבוד השמור לשאהידים, זוכים להיות חלק מהנראטיב הפלשתיני המסית לשנאת יהודים.
ברם נדמה כי התהייה מתעצמת. היאך במדינת ישראל, אשר מנהיגיה הצבאיים והמדיניים עדיין יודעים להבדיל בין חיסול שגרתי לבין חיסול משנה מציאות, בין חיסול מחולל לעוד חיסול אגבי במאבק הלא נגמר. איך ייתכן שההנהגה הצבאית והמדינית חברה יחדיו לשחוק עד דק את מה שנשאר מאמינותו של דובר צה"ל? מדוע המטירו הודעות דוברות שהאמת רחוקה מהן כרחוק נאבולסי ממורנייה, כרחוק נאבולסי מפחריזאדה, כרחוק נאבולסי אפילו מאבו עטא? למי היה אינטרס להעצים את הסרדין, דגיגון טרור זה ולהעלותו לדרגת מגה טרוריסט, ארכי מחבל לא פחות?
כשמצטלמים עם לוחמים בעת קבלת החלטות ומפיצים את התמונות לכל כלי התקשורת כדי להאדיר את הדמות הביטחונית, הפוליטית, למקסם רווחים תדמיתיים, פוליטיים, כשמבצע מוצלח מאוד נגד ארגון קיקיוני וקטן כמו הג'יהאד האיסלאמי נחגג כמלחמת השחרור, חשוב לזכור שהחמאס לא השתתף במאבק. כשההנהגה הצבאית והמדינית זוכה ובצדק רב, להוקרה וההערכה על ביצוע מצוין של חיסול קיני טרור, אסור לאפשר לאופוריה ולשאננות להשתלט על חיינו הציבוריים.
הכמיהה להצלחה מצד ממשלת המעבר אסור לה להפוך למהות. אחרי המבצע המוצלח, זקפנו גיוונו. אין צורך להלעיט את הציבור בשקר הארכי מחבל, גם כך האמון בין הציבור לצבא הוא שברירי ואסור לרסק אותו בדרך לעוד ספין פוליטי שיקדם את הפוליטיקאים לכנסת או הממשלה הבאה. נאבולסי איננו. העולם בטוח יותר, גם סרדין, דגיגון טרור, שעוזב את העולם זו שעה יפה לאוהבי האדם.