שבע קואליציות צרות היו למדינת ישראל מאז 1974. יכולת המשילות בהן הייתה מוגבלת וימיהן היו קצרים. ככל שהשוני האידיאולוגי בין מרכיבי הקואליציה גדול יותר וכשהפיתוי לפירוק החבילה קוסם פחות כך גדלים סיכוייה לשרוד. שרידותה של קואליציית המחנה הלאומי בראשות נתניהו, גם אם תהיה צרה, גבוהים יותר מאשר אלה של קואליציות צרות קודמות, ולו בשל העובדה שגם למערכת הפוליטית אין כוחות למערכת בחירות שישית. ככל שהדבר תלוי בשותפותיו של הקואליציוניות של נתניהו מקרב הדתיים הלאומיים והחרדים, יהיה הידוק שורות. גם בליכוד לא צפויות טלטלות, ובקיעים יהיו רק אם כמה נפוחי-אגו שנדחקו אחורה ברשימת הליכוד לא יקבלו את התפקיד שאליו נשאו עיניהם. קואליציית "ימין על מלא" תוכל, אם רק תרצה, להתחיל ולמשול כפי שמבטיח הליכוד שנים ואינו עושה. היא אומנם לא תוכל לקדם נושאים שנויים במחלוקת כגון קנביס או מתווה כותל לרפורמים, אך המשותף בין מרכיביה גדול פי אלף מאשר בין מרכיבי הקואליציה הנוכחית. אם אלה הצליחו לשרוד שנה, אין סיבה נראית לעין שקואליציה ימנית לא תשרוד. בכל הקשור לנושאים לאומיים, צפויה קואליציה שכזו לקבל תמיכה מבחוץ ממפלגות ימין שתישארנה באופוזיציה דוגמת שרידי תקוה חדשה ודרך ארץ. גם האפשרות שההחרמה הפרסונלית שך נתניהו תישחק בקרב מקצת הח"כים עשויה להאיץ את הצטרפותם לקואליציה שכזו ולהגדילה. ממשלה צרה היא אולי כאב ראש וצרה, אבל לא בהכרח צרה צרורה.

הבטחת הבחירות הליבתית התורנית של מפלגת הרוח הציונית היא ממשלת אחדות, שם קסם לממשלה שהיא בעצם ממשלה פריטטית. על-פי חזונם של איילת שקד ויועז הנדל, עדיפה ממשלה בלי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, כדי שאפשר יהיה להכניס מפלגת שמאל-מרכז כגון העבודה, כחול לבן או יש עתיד. אין סיכוי שמפלגות אלה ייכנסו לממשלה הפריטטית שבה ישמשו רק כקישוט. קווי היסוד של ממשלה שכזו ייטו שמאלה, וכל יוטל וטו על שורת נושאים מהותיים לימין כגון תיקון מערכת המשפט, הפשרת קרקעות לבנייה בהתנחלויות והמשילות בנגב ובערים המעורבות. הרוח הציונית מצהירה על כוונתה להקים ממשלת ימין לאומית, אך בה בעת מציעה לאזוק את ידיה של ממשלה שכזו במפלגה מהמחנה הנגדי כדי לתת לה לגיטימציה, בטענה שדווקא ממשלה רחבה היא האידיאלית. נכון, ממשלה צרה אינה אידיאלית, אך ממשלה רחבה הייתה יכולה להיות אידיאלית אם שקד הייתה מצליחה לחלץ מגוש לפיד את חברי הכנסת מישראל ביתנו או מתקווה חדשה, שאהבתם לימין גוברת על שנאתם לנתניהו. כל עוד אין לה תוכניות פעולה בנושא, ועיניה לטושות רק לעבר אנשי שמאל מרכז בתקווה שיושיעו, אין הצדקה לקיומה של מפלגה כזו במפה הפוליטית. הרוח הציונית היא למעשה גלגולה של מפלגת הימין החדש, שאך לפני כמה מערכות בחירות לא עברה את אחוז החסימה. מאז הודיע מתן כהנא שלא התמודד במסגרתה, כל הסקרים צופים כי לא תעבור את אחוז החסימה. גם אם תחליט להתמזג עם רשימת הבית היהודי, רחוקות שתיהן מאחוז החסימה. הציבור הימני אינו שוכח להנדל ושקד את נטישת המחנה ושילוב הזרועות עם השמאל, וגם אינו טיפש להבין שכל קשר בין מפלגת הבית היהודי למפד"ל ההיסטורית מקרי בהחלט, וממפלגה אידיאולוגית נותרה עסקונה שכל עניינה הוא ג'ובים, גם במחיר כניסה לממשלת לפיד - שאותה לא שללו.

אין באמת איבה בין איתמר בן-גביר לבצלאל סמוטריץ'. עבודת הצוות של הסיעה, הכוללת גם את נעם, הייתה מן המשובחות שבכנסת היוצאת, וקשה להאמין שהיחסים הטובים והמחמאות ההדדיות, לא התפוגגו באחת ככל שמתקרבים לבחירות. מריבות על מיקומים ברשימה הן פתירות. בסופו של דבר, שאלת האיחוד או הפילוג בין הציונות הדתית לעוצמה יהודית תיגזר משורה של שיקולים, שהמרכזי ביניהם הוא הגדלת גוש נתניהו. ככל שיו"ר הליכוד יחוש בסכנת הימחקות של אחת מן המפלגות המתפלגות, תימצא הדרך לאחד ביניהן. כדי לקבל רוב לגוש נתניהו מוכן שלעוצמה יהודית יהיו יותר מצביעים על חשבון הליכוד, ולהימנע מירי בנגמ"ש שיפגע בשותפות הקואליציוניות הפוטנציאליות, אך הוא לא יסתכן ולו לשנייה אחת בהחלטה שעלולה לעלות לו בהמשך ישיבה בראשות האופוזיציה.