לפני מספר טורים כתבתי על שהיה בבית חולים, מקרים שהיו והינם בארץ ופה מהלך שלוש השנים האחרונות. הקביעה הפותחת הייתה חד-משמעית: יש להמנע מבתי חולים. הם לא בריאים, לא לגוף ולא לנפש. גם כשמשווים בין הארץ לבין ארה"ב, שלושה עד שישה אנשים בחדר בארץ, בעוד שכאן אדם אחד בחדר בבית חולים, שניים או שלושה בחדר ב"ריהב" (שיקום) ואחד או שניים בחדר בבית זקנים, נראה לרגע שכאן יותר טוב. בארץ בהרבה מבתי החולים או בתי האבות אין מזגן, או שהוא לא פועל. כמובן שיש מקומות פרטיים, לעשירים ולתיירים, ושם לוקסוס ותשומת לב שאין כמותם.
לא אשכח עד סוף חיי ביקור שביקרתי בבית אבות. היה זה לפני הרבה מאוד שנים. הגעתי מכיוון רעננה, וכיון שזו הייתה הפעם הראשונה שלי שם, נכנסתי לבית אבות, בניין בן שלוש קומות מבטון אפור. נטפתי זיעה. מיזוג כמובן לא היה. המקום היה קודר, אפילו מעט צבע עם ציורי קיר היה מיטיב עם השוהים. אני לא זוכר את ההזנחה, העזובה, האנשים בסוף ימיהם שהיו זרוקים שם. מן הסתם הדחקתי את הכל - המראות, הריחות, הרגשת הקבס. לא עברו דקות רבות והתברר שהאדם שבאתי לבקר שוהה בבית אבות סמוך, ונמלטתי כל עוד נפשי בי. בניין רב קומות, חדש, מודרני, שמרגע שנכנסתי דרך דלתות הזכוכית ודרכתי על מרצפות השיש הגדולות ומשב אוויר צונן קיבל את פני, הרגשתי כמו בבית מלון חמישה כוכבים. מסתבר שיו"ר ההסתדרות נמצא שם, לא בסמוך, בבנין בן שלוש הקומות, שם כנראה שוהים מרבית חברי ההסתדרות שידם לא משגת להיות במקום קצת יותר אנושי.
הרופאים בארץ מעדיפים לראות פציינטים באופן פרטי, שם הם עושים כסף שלא יבייש אף בעל מקצוע בעולם. כל פעם כשנזקקנו לרופא בארץ, היו מיד מן הנמצא, וללא יוצא מן הכלל, ראש מחלקה, מומחה בתחום, שם דבר. הם דרשו וקיבלו מלוא חופניים מצלצלין. כאן הרופאים הישראלים המציאו ושיכללו להם שיטות לגבות כספים: "אם ברצונך שאהיה נגיש, עליך ועל אשתך לשלם אלף, ששת אלפים או עשרת אלפי דולרים לשנה". עד שנגמר הכסף, או שלא כדאי להם לטרוח, ואז הם זורקים אותך כסמרטוט רצפה מלוכלך שאין בו חפץ. פלא שאומרים האנטישמים מה שאומרים על היהודים? לא צריך להרחיק לכת, מספיק להסתכל מסביב, זו השיטה, ותרוצים למכביר, כאילו שהכל בסדר, ואוי למי שחושב אחרת! [לא רק שהיהודים שולטים בכל, הם מרמים בשקילת זהב, מוהלים חלב ומעבירים מחלות: כך תיארו אותנו לפני מאה שנה ויותר בכרזות בארופה. נראה שדבר לא השתנה].
כך רופאים ישראלים רבים בבית החולים ה"יהודי" המוביל בלוס אנג׳לס, סוגדים ומשרתים את הכסף. החולה מעניין אותם רק כאמצעי לזרימת כסף לכיסם, ותו לא. באותו בית חולים שמגן דוד מתנוסס על בנייניו עד למרחוק (בתחרות עם שלט "הוליווד" שגם שם, בתעשיה אחרת, היהודים שולטים ביד רמה), הניחו לפני כמה שנים, עת אובמה ברק היה הנשיא, שיש להעסיק יותר שחורים. יכולות ומקצועיות לא היו שיקולים נדרשים, רק צבע העור. אוי שכך הם פני הדברים, אבל בזמן כהונתו של ג'ו ביידן המצב הדרדר עוד יותר. אחות מאוד לא נחמדה פנתה לחולה קשיש שסבל קשות עת היא באה ודרשה שיבלע כדורים. תפקידה דורש שהיא תדאג שיקח את התרופות, אך לה אין סבלנות וכח. אם לא היו אנשים בחדר, היא ודאי הייתה מכה את החולה. אך בהנתן קהל שלם, היא זרקה את הכדורים והתנפלה - כמו חיה - "איך אתה מעז לדבר אלי כך? אם הרופא שעומד כאן לא היה לבן, היית מדבר אליו ככה"? ללא טיפה של אנושיות, חמלה או התייחסות של מטפלת למטופל. הייתה כאן שנאה נטו, והרגשה של עבד כי ימלוך ויטיל מורה על כל הסובבים.
תדהמה אחזה בכל הנוכחים. הרעיון שכולם "גזעניים" ושחולה מבוגר שאינו בקו הבריאות ושאינו מודע לסביבה ולסובבים יעלה על דעתו רעיונות כאלו היה כה אבסורדי, ועם זאת ההתפרצות של האחות הייתה כה מוחשית. זו צורת המחשבה העכשווית - אמריקה גזענית, הלבנים שולטים בכל, היהודים הם נגיף שחייבים להכות ביד רמה ולהדבירו-להשמידו. לשחורים מגיע הכל, ויש לרמוס את כל השאר על עוולות שנעשות מאז 1776 (או 1619). הקו האדום שאוסר להכות מטופלים כי הם מעצבנים את המטפל כמעט נחצה - והעובדה שהיו עוד נוכחים בחדר כמעט שלא הוסיפה. טרור אמריקני מודרני.
אור של טוב
העולם מסביב, לפחות כאן בארה"ב, הולך ומתפורר לנגד עינינו ממש. אין חוק וסדר. אין אחריות ותוצאות למעשים. יש אנרכיה ותוהו ובבוהו, והכל מותר. הגבולות פרוצים. יש להפסיק לתקצב את המשטרה. כל מי שרוצה יכול להצביע, בין אם הוא אזרח ארה"ב ובין אם הוא מהגר לא חוקי שזה עתה הגיע. אלמלא הייתי עד לכל אלו, הייתי מבטל את דבריו של מישהו המתאר מציאות בדיונית זו כ"הזיה מופרכת".
ובכן, בתוך סדום ועמורה מסתבר שישנם כמה צדיקים, וברצוני להעלות על נס שניים מהם. "אבל זה תפקידם", יגיד מי שיגיד (איזה ישראלי חכם). אולי כך, ואכן הם מקבלים משכורת, אך הם כה יוצאי דופן, במקום שיהיו רק אחדים מני רבים, שפשוט עושה טוב על הנשמה לציין אותם. אורות מרצדים, אורות באפלה, אורות המזכירים לנו נרות שבת המקיפים את העולם והופכים לאור גדול, אור של טוב וחום ואיכפתיות.
הראשון הוא הרב של בית החולים. ייתכן שיש יותר מאחד, ויש את רבני חב"ד שבאים לבקר חולים גם הם. את חברי החזן נתי ברעם תפסתי בדיוק כשיצא מהקומה השביעית מביקור יומי. יש לו את ילדיו הוא, את הקהילה אליה הוא שייך ובכל זאת הוא מוצא זמן לבוא לבקר חולים בבית החולים (וביום השואה הוא משתתף בטקס הזיכרון וזמרתו עולה אל על לישיבה של מעלה ולקב"ה בעצמו). אני כולל אותו בדמות "הרב של בית החולים".
אותו הרב רב-הפועלים מגיע לחדרי החולים בימי שישי עם קופסה שילדיו צבעו-ציירו. באותה קופסה בקבוקון של מיץ ענבים, חלה קטנה, שני נרות ופריסת שלום לשבת. כל אימת שהגעתי לבית החולים מהלך השבת ואותה קופסה שילדיו איירו קיבלה את פני, ידעתי קדושת היום מה היא. זו נגיעה אישית, ממשפחת הרב, שאולי הוא מחב"ד ואולי רק נציג הקב"ה בעצמו, עושה עבודתו, שהיא עבודת קודש, ובניגוד לאותה אחות-גיהנום-של-זוועה, הוא מביא איתו אור וחמלה, קדושה ותקווה. מעולם לא פגשתי את אותו רב הממלא את תפקידו נאמנה, אך תמיד מצאתי רמזים-סימנים לכך שהיה שם. ממש כמו אליהו הנביא.
רמזתי שיש שניים - הצוות מורכב מחד מרב ומאידך מרופא נאמן, אורטודוקס, שבערב שבת, לאחר שקיבל את פני השבת כראוי בחיק משפחתו, הוא עוזב את ביתו ומשפחתו ומגיע ברגל לבית החולים לעשות סיבוב חולים שלא מן המנין. זהו ביקור מיוחד, בו הוא מופיע כמו מלאך, טופח על שכם, מחזיק יד בחוזקה, מעודד, אומר מילה טובה, בודק ומקדיש תשומת לב מיוחדת.
כמו אותו רב, גם הרופא הוא בליל - ד"ר אד וולין, ד"ר איגור גפט - האחד מומחה במחלות סרטן, השני במחלות לב. זו לא הכיפה על הראש, או החזות החיצונית, כי אם הנשמה והלב, ואת אלו מרגישים המטופלים, בני משפחותיהם וכל מי שמזדמן לדרכם. כאילו אור בוצע לו מתוך האפלה, עיגול של אור המלווה כל צעד וצעד שלהם. הנה ד"ר גפט, לדוגמה, שטורח להתקשר מיידית חזרה, ואינו דורש ומצפה לתשלומים שנתיים, ואינו מתנה את הטיפול הרפואי ותשומת הלב האישית באתנן כסף רב. יש עוד רופאים כאלו, שעושים הרבה מעבר, ועבורם התורה כולה, על רגל אחת, גלומה ברעיון של "ואהבת את רעך כמוך". עד כמה זכינו, והיות שלא יצא לי להגיד להם תודה, אני עושה זאת עתה.