דבריו הקשים והחמורים של מכחיש השואה, מממן משפחות המחבלים, אבו מאזן מעידים על הלוך הרוח בחברה הפלשתינית הנושמת הסתה, גזענות, אנטישמיות ושנאת יהודים באשר הם. אל נא תשאלו את הח"כ יו"ר בל"ד, אבו שחדא, על השיח האנטישמי ברשות הפלשתינית, תשובתו מן הסתם תהייה כמו בשאלה האם הוא מגנה את הטרור נגד אזרחים חפים מפשע, תשובה פשוטה, קלה, בהירה, חדה, מתכללת בשתי מילים, "הכיבוש אשם". כמו שבפרעות ובטבח תרפ"ט, עוד טרם הקמת המדינה היהודית דמוקרטית, "הכיבוש" היה אשם ברצח ובטבח יהודים על-ידי שכניהם הערבים.
רוח המפקד ברשות הפלשתינית היא רוח רעה, רוח של שנאה, רוח של טרור, רוח מחבקת שוחטי וטובחי יהודים. ההשפעה על השיח האנטישמי, הגזעני, שיח השנאה ברשות הפלשתינית ומוסדותיה, היא אינה בת-ביצוע לפחות בעת הזאת. מנגד, החברה הערבית הישראלית, חברה חפצת חיים בחלקה הגדול, חברה המבקשת לחיות לצד בני הארץ הזו, היהודים, חברה השואפת להתקדם, להתפתח, לחולל שינוי, לא כמו אחיהם במדינות העולם.
החברה הערבית ברובה אינה חברת "גייס חמישי", "סוס טרויאני", "מורדים במלכות". המיעוט המתעצם אט אט, בשל המשילות הרופסת של הממלכה, בשל היעדר אכיפה ברורה ורצופה, בשל חולשת הממסד הישראלי לגווניו הוא הוא המאפשר את הכשרת הקרקע למסיתים, לבדלנים, לשונאים מקצועיים, למחרחרי המדון ואנשי הכזב.
הפירות הבאושים בחברה הערבית הם לא תוצר של "הכיבוש אשם", הם תוצר של הרפיון שאחז במדינת ישראל, במשילות, באחיזה הבלתי מסויגת בחוקים ובאכיפתם על הכלל. בתוך המציאות הזו, בה מכחיש השואה הרשמי, מחולל שמות בהיסטוריה של העם היהודי בקרב בני עמו, חובה עלינו לקיים מנגנון פנימי בקרב ערביי ישראל, מנגנון אשר קיים בזעיר אנפין בקרב בודדים בחברה הערבית בישראל. אל מול השיממון המנהיגותי בחברה הערבית בישראל, אל מול צמיחת הלאומנות הבדלנית, המפלגת, ניתן לבנות גשרים יציבים המושתתים על כבוד הדדי, על הכרות מעמיקה יותר של ההיסטוריה היהודית.
מסע אל השואה
כמו בסיורי "תגלית" החושפים בפני היהודים הצעירים מכל רחבי העולם את ערש הולדת העם היהודי, את ההיסטוריה שלו, את שורשיו העמוקים של העם היהודי, כך נכון לקיים בקרב ערביי ישראל, הדור הצעיר, הדור אשר גאה בלאומיותו הערבית, בשורשיו, בערכיו ובאמונותיו, מסע אל השואה בראייה של הזדהות עם הקורבן ובהבחנה בין הטוב לרע.
ישנן סנוניות ראשונות מקרב ערביי ישראל המבקשים ללמוד ולהכיר את שכניהם החולקים אותה פיסת אדמה לא רק דרך חומוס, צ'יפס, סלט ונרגילה כי אם חיבור עמוק יותר, חיבור שבו ההבנה ההדדית תחלחל. ללמוד על השואה בהקשר היהודי ובהקשר הקוסמופוליטי, להבין את התהליכים שהובילו בני אדם, תרבותיים, נאורים בהשמדת עם.
לימודי שואה בבתי הספר היסודיים והעמקתם בבתי הספר התיכוניים, לפי תוכנית המותאמת לבני החברה הערבית בישראל יכולה להיות אבן הראשה של המסד עליו יוכלו שני הלאומים לחיות לעד בטוב ובכבוד על חלקת האלוקים הקטנה והיפה שנקראת מדינת ישראל.
בזמן שמכחיש השואה, מממן המחבלים ובני משפחותיהם, מוזיל את השואה, מכחיש אותה, אנו במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית חייבים לנסח שיח אחר, שיח מאחה, מחבר, מכבד, שיח הנולד מתוך הלמידה ההדדית, מתוך השברים והיסטוריה הלא כל כך רחוקה. שר או שרת החינוך הבאה התר או התרה אחר רפורמה חדשה בחינוך, כמסורת כל שרי החינוך עד כה, מוזמן או מוזמנת לבנות ולהוביל רפורמה חדשה, לימודי השואה המותאמים בחברה הערבית. כולם יצאו נשכרים מהיכרות העומק, מבלי לוותר על הלאומיות והערכים של כל אומה ועם.