ד"ר חיים סרברו, הוא מהנדס גאודזיה ומיפוי מטעם הטכניון, מומחה בינלאומי לגבולות ביבשה ובים. היה מפקד יחידת המיפוי הצבאית בשנים 1986 - 2002. סרסרו חתום מטעם המדינה על תוואי ארבע גבולותיה הבינלאומיים המוסכמים. שימש כחבר בצוותי המשא-ומתן עם הארצות השכנות ושימש כיו"ר הוועדה לגבולות בינלאומיים בפדרציה העולמית של הגאודטים והמודדים. לאורך שנות פעולתו פירסם ספרים רבים ואטלסים בנושאים אלה בעברית ואנגלית.

הספר יצא במהדורה אלבומית, על נייר משובח, מכיל למעלה מ-190 עמ' וכן 44 מפות צבעוניות ובשחור לבן. הספר מכיל 12 פרקים וכן רשימת מקורות, הסכמים חוזים ומסמכים. בשער השני, בו יעסוק מאמרנו כתב סרברו: "בשער השני (מצרים וירדן) נבחנים שורשי אי-הוודאות בהגדרת גבולות הקבע והגבולות הזמניים של ישראל היום. בשער זה מוצגים מקורותיהם של הגבולות שראשיתם בגבול ארץ-ישראל=מצריים מ 1906 ובגבולותיה המנדטוריים". לספר הקדימו דברי טעם פרופ' משה ברור חתן פרס ישראל לגאוגרפיה והמשנה לנשיאת העליון לשעבר אליקים רובינשטיין שנטל חלק נכבד במשא-ומתן על הסכם השלום עם מצרים. ראוי שנביא משהו מדבריהם. כתב ברור: "במסכת הגבולות הזמניים ייחודו של הספר שהוא מיטיב לטפל בהיקף ובמהות מגון המצבים של היווצרות כל גבול... נבחנים גבולות שנוצרו בצעד חד-צדדי בהחלטת ממשלת ישראל לספח שטחים (חלק משטח שנכבש צבאית)... נידונים אף פערים בין מסמכים שהופקו בנוגע לאותו שטח או בנוגע למקומו של הגבול בפועל". עוד אמר ברור כי הספר מציג אבחונים ומרשמים לטיפול ולריפוי הליקויים והנגעים שבהם לוקה המערכת כיום". א' רובינשטיין קבע: "...ונשוב לספרנו. המחבר מצביע על רישול בכינון הגבולות. כאמור, מדינתנו היא לא אחת מדינת הרשלנות בהיבטים שונים... ד"ר סרברו בחר לנסות לתקן במישור הגבולות על-ידי יצירת יציבות מקצועית של קווי עבודה מוסכמים: "בין אמת לאמת - יציב עדיף". וזאת בפרפרזה על אמירה ותיקה של הנשיא הראשון של בית המשפט העליון השופט משה זמורה". סרברו, הקדיש את הספר לנכדיו האהובים וזכה לפרסמו בסיוע מספר גופים כמו המרכז למורשת המודיעין, צבעונים הוצאה לאור, קרן בן-שמש של הקק"ל ועוד. ואת העריכה הלשונית הפקיד הסופר בידי דן דורון.

לאחר שבפרק 1 דן החוקר בשאלת "אמת ויציב בכל הנוגע לגבולות חלות החוק, ובפרק 2 דן המלצה ישראלית לקביעת קו עבודה רשמי לתחום חלות החוק הישראלי הוא פירט את עיקרי ההמלצות לגבי גבולות ישראל עם מצרים וירדן. בגזרת מצרים - גבולות החלות החוק עוצבו בעת הסכם השלום עם מצרים ושורטט בידי צוות מומחים משותף ישראלי-מצרי ב 26 במרס, 1966, ברפיח, מצרים. מסתבר שגבלות חלות החוק בימים לא נקבעה אלא הוסכם על נוהג ביניים: בים אילת יהיה הקו המפריד על-פי הקואורדינטות. הגבול הימי-כלכלי בין ישראל למצריים אף הוא לא שורטט באופן קבוע והוא נשען על-פי עקרונות אמנת הים של האו"ם משנת 1982. בגזרת ירדן, נקבע כי חלות החוק בבריכות ים המלח, ונהר הירמוך יתבססו על רשת הקואורדינטות. החלטות אלה נפלו על-ידי צוות משותף ירדני-ישראלי כנספח להסכם השלום עם הממלכה מה-26 אוקטובר 1994. הסופר ממליץ לשלטונות ישראל לקבוע קו עבודה מוגדר בקואורדינטות בגזרת הגבול הבינלאומי בנהר הירדן, הירמוך, באזור נהריים, והוא ישמש כגבול בינלאומי מוכר כפוף לשינויים נדרשים. קו זה עדיין לא קיבל את האישור הרשמי של ממלכת ירדן. נותרו ויכוחים עקב נדידת ערוצי נחלים, מזג אוויר, כרייה והצפה ועונות השנה.

אוקטובר 1906 נחתם הסכם הגבול הטורקי-מצרי, ששימש את החלטת האו"ם בתוכנית החלוקה, וכן כקו שביתת הנשק ובהמשך כקו בעת הסכמי השלום. בספטמבר 1922 הוצא צו על-ידי הנציב העליון הרברט סמואל שעיצב את הגבול שממנו מזרחה (רובה של ממלכת ירדן) לא תוכל לקום בו ממשלת המנדט. גבול זה אושר על-ידי חבר הלאומים. בפברואר 1950 נחתם הסכם פשרת שעה/מודוס ויוונדי בין ישראל למצריים ובו נעשו תיקונים ניכרים בגבול רצועת עזה. כך גם באפריל 1949 נחתם הסכם שעה עם ממלכת ירדן, הסכם שביתת הנשק, בהם הוחלפו שטחים בין הצבא העירקי לישראל וודי ערה והנגב המזרחי נמסרו לישראל תמורת נסיגה במקומות אחרים. בעמ' 49 הביא החוקר את מפת החלוקה (בצבע) הנקראת נספח A להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (החלטה 181) מ-29 בנובמבר 1947. המפה ניתנת בצבעים ומבהירה היטב את השטחים שיועדו לישראל והשטחים בצהוב לערבים וכן נקודות המגע בשפלה ובגליל התחתון בין חלקי המדינה היהודית הצפויה. אם כן בגבול מצרים שנקבע בהסכם השלום לא הוסכם מהלך הגבול הימי באזור הימי הטריטוריאלי במפרץ אילת והחוקר ממליץ לעצב קו זה ולהסכים עליו רשמית. רצוי עוד לדעתו לקבוע קו עבודה כלכלי שייתחום את האינטרסים של כל מדינה בים-התיכון וזאת על-פי אמנת האו"ם משנת 1982. בגזרת ירדן קובע החוקר כי בעמק הערבה אינו מוגדר הגבול בקווי מתאר ברורים. בתקופת המנדט פרץ ויכוח על הגדרת אמצע העמקים בערבה והגבול סומן בכל פעם אחרת, עד הבדלים של 8 ק"מ לכל צד. במקרה של גבול ים-המלח ובירמוך - הללו נתונים היו לשינויים בשיטפונות ושנות בצורת ויש לסמן את הגבול בהסכמה הדדית על-פי הקואורדינטות. הגדילה ממשלת המנדט לעשות והכריזה בשנת 1944 שלא ניתן לקבוע קו גבול בין שטח ארץ-ישראל לממלכה הירדנית מפני שקו הגבול בערבה טרם הותווה. מסכם זאת החוקר במילותיו: "מאז חקיקת פקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח (1948), ועד לחתימת הסכם השלום עם ירדן (1994), לא הייתה הלימה בין השטח שבו הוחל החוק הישראלי על-פי פקודת השיפוט והסמכויות לבין שטח ישראל בפועל, וההבדלים הגיעו לקילומטרים רבים".

קו הגבול שהוסכם בפשרת שעה היה תיקון לקו שביתת הנשק ישראל-מצרים מ-24 בפברואר 1924. הקו תאם קו תאורטי שעבר כ-3 ק"מ ממזרח לכביש עזה-מג'דל. בקו זה היו כמה אי-דיוקים בהפרשי הגובה ושרטוט על-פי הקואורדינטות. אף שהקו לא תאם את ההגדרה בפקודת שטח השיפוט הוא נחשב לקו רשמי וכך הופיע במפות ישראל עד הסכם השלום עם מצריים. החיים גרמו לכך שחלו סטיות מהקו כמו למשל נטיעות מטעי פרי ושקדים בקיבוצים, דרכים ומאגרי מי שפכים. כך נוצר הפער (ההבדל) בין תוואי מרקם החיים בשטח לבין תוואי קו שביתת הנשק לאחר הסכם הפשרה-שעה. החוקר ממליץ שעל אף שנוצר פער בין שני הקווים יש להעדיף את קו גדר הביטחון שהפך "ליציב". בפרק חמש מעלה החוקר שאלות תם הנובעות משרטוטים לא מדויקים שעיקרם = משפטיים.

ממחקרו של סרברו עולה כי קו הגבול הבינלאומי התבסס על כמה גרסאות קודמות ולכן התעוררה שאלת השליטה בטאבה. הגרסאות הקודמות כללו את 1. קו הגבול כפי שנקבע ב-1841 בצו מלכותי של הסולטן. 2. קו הגבול כפי שהוצע על-ידי ברמלי, הממונה הבריטי על חצי האי סיני בתקופת סימונו של הגבול. 3. קו הגבול כפי שנקבע על-ידי ההסכם הטורקי-בריטי מ-1906. 4. קו הגבול כפי שסומן בפועל בסתיו 1906. הרעיון המרכזי הבריטי שהדריך את מסמני הגבול היה להותיר את מירב מקורות המים בשטח השליטה הבריטי וכן לאפשר לצבא הבריטי לשלוט על מפרץ אילת ועל הצבא הטורקי ששהה שם. לכמה שנים הנושא נזנח ובשנת 1913, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוכנה מפה חדשה של האזור כתוצאה מההתמודדות הצבא הבריטי מול כוחות האימפריה העות'מאנית, הוכנה מפה עם גבול ברור יותר בידי קצין ההנדסה ניוקומב. ברור שגרסאות רבות אלה, שימשו בסיס לסימנו של קו הגבול בעת הסכם השלום עם מצריים ונכללו בו טעויות רבות. קו שביתת הנשק ישראל - מצרים הוגדר כקו המונע המשך קרבות אך בפירוש לא הוגדר כקו מדיני. כדי להתרשם הרי לפנינו ההגדרה המילולית של קו שביתת הנשק: "קו המתחיל מהחוף במוצא ואדי חזי, עובר מזרחה על פני דיר סונייד, חוצה את כביש עזה-אל מג'דל, ומגיע עד נקודה במרחק 3 ק"מ ממזרח לכביש. משם הוא פונה דרומה במקביל אל כביש עזה-אל מג'דל ונמשך עד גבול מצרים". כל נקודה על פני הקו מאפשרת הבנת הקו במאות ומטרים ואף קילומטרים לכאן או לכאן. לתולדות עיצובו של הקו הצמיד החוקר סעיף הנקרא "סיכום ולקחים" ובו רעיונות איך להימנע משגיאות כאלה בעתיד. בין היתר מתברר שמתוך 80 אבני גבול משנת 1906 - 77 אושרו כגבול מדיני רשמי בעת חתימת הסכם השלום. נותרו 14 אבני מחלוקות בערבה ובעיקר סביב טאבה.

קו הגבול היה בשנת 1922 קו מנהלי שסוכם על-ידי צ'רצ'יל שהיה אז שר המושבות והנציב העליון הרברט סמואל. בעמק הערבה התקבלה ההגדרה: מחצית מהעמק לממשלת המנדט ומחציתו לעבר הירדן. הבדואים לא התחשבו כלל בקו זה ואפילו לא הוכנו מפות של אחד למאה אלף עד תום המנדט. שגיאות רבות נפלו והפכו לסכסוכים. לאחר מכן מפרט סרברו, באמצעות מפות נדירות את הגבול המנדטורי בנהרות ובים המלח; קו שביתת הנשק ישראל-ירדן; ליקויים בסימון קו הגבול על מפות מנדטוריות של אחד ל 250 אלף. הטעות עלתה לישראל (שמשה דיין חתם אז בשמה על הקו) הפסד של מאות ק"מ מרובעים של חקלאות בעמק הערבה. לדעת החוקר חסר היה לצידו של דיין מומחה לחקלאות מדברית שהיה מונע טעות זו; ליקויים במפות האחד למאה אלף; ולבסוף השגיאות שנפלו במפות האחד ל-20 אלף.

הוברר לקורא כי הקו המנחה את ספר זה עוסק בגבולות ישראל מנקודת מבט שטרם נבחנה עד היום. הכוונה היא לאי הוודאות המובנית בהגדרת גבולות המדינה - גבולות הקבע הבינלאומיים, הגבולות הזמניים והחד-צדדים. באותה מידה הסופר בוחן את חלות החוק הישראלי בשטחים שמשני עברו של הקו. באומץ רב הוא חושף את הליקויים שנפלו בעת סימוני הגבול ואת הצעדים המשפטיים-פוליטיים-כרטוגראפים שיש להמשיך ולעסוק בהם עד לתיקונים הנחוצים לטובת מדינת ישראל. עדיין חופשת הקיץ בעיצומה והמלצתנו - רוצו לעיין בספר ולהציץ במסמכים הנדירים ובמפות הצבעוניות - מבלי זאת לא יהיה ביכולתו של חובב ידיעת הארץ, הסטודנט, המרצה והחוקר להבין כיצד עוצבו גבולות ירדן ומצריים, מה היו האינטרסים של כל צד, מה היה ההפרש (הפער) שנוצר בין השרטוט על המפה לסימון בשטח ובעיקר הוא מפנה זרקור- לליקויים שנוצרו בסימון הגבולות ועל הצעדים שלא מאוחר עדיין לנקוט בהם כדי לתקנם.