העם, שהלך בדרכים הדמועות והמדממות מירושלים לבבל, מתקשה לקבל את בשורות הגאולה של הנביא ישעיהו. העם - שראה איך אימת המוות קטלה חיים של בני ישראל במדבר האימתני מפאת רעב וצמא, מפאת תנאי מדבר קשים וקלגסות בבלית, שגרשה אותו מארצו לבבל - נכנע לתחושות הייאוש המוחלט. העם בגולת בבל אינו רואה סיכוי לחידוש חייו בארצו-מכורתו. לנוכח מראות הייאוש וגילויי אובדן האמונה באלוהים זועק הנביא בהפטרה שלנו בפרק נ"א פסוק י"ז: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַיִם", כי בהעדר תקווה לבנייתה מחדש של ירושלים קיימת סכנה לקיומיות הלאומית והדתית של היהדות. בכאוס המתרחש בגולת בבל, ישנן קבוצות חברתיות לא מעטות, שכן ממשיכות להאמין בכוחו של אלוהי ישראל, ואמונה זו מובילה אותם לתחושה הקשה, שהם נענשים מפאת עוצמות חטאי העם, ולכן עליהם לגמוא מכוס התרעלה של הענישה הכבדה. בהפטרת השבוע אנו חשים את זעקת הנביא ישעיהו, הנחוש בדעתו לנער את העם בגולת בבל משלל דעות מוטעות ובעיקר מהמציאות המרה בגולה, מציאות שמגלה התמכרות לייאוש. הנביא חש חובה לחלץ את עמו מתפישת החיים שהוא אימץ, כי כבר לא ניתן יהיה לבנות את ירושלים מחדש אחר שחומותיה נהרסו, בנייניה נחרכו ובית המקדש, הנזר הלאומי המקודש, נקטף ונרמס על-ידי המעצמה הבבלית. כאמור, בעם מקוננת תחושה, כי על חטאים שחטא, הוא חווה חורבן והרס מוחלט של ארצו. הנביא ישעיהו מגלה רגישות לתחושות, שהעם חש, כי עוצמות החורבן המוחלט של החיים הלאומיים והדתיים הם פועל יוצא של עוצמות חטאיו. על התחושות האלו הגיב הנביא כפי שקראנו כבר בפרק מ' פסוק ב': "מָלְאָה צְבָאָהּ נִרְצָה עֲווֹנָהּ לָקְחָה כִּפְלַיִם בְּכָל חֲטָאוֹתֶיהָ" ובהפטרה שלנו בפרק נ"א פסוק י"ז אומר הנביא אותו דבר: "שִָׁתית מִיַּד יְהֹוָה אֶת כּוֹס-חֲמָתוֹ... שָׁתִית מָצִית". ובפסוק כ"ב מבהיר הנביא: "... לֹא תּוֹסִיפִי לִשְׁתֹּותָהּ...". הנביא מבהיר לעם, שהוא חייב להתנער מהתחושה הכאובה, כי הסליחה והמחילה כבר ניתנה. הנביא כואב את המצב, בו נתון עם ישראל בגולת בבל. ביטוי לכך ניתן באמירה בפרק נ"א, פסוק כ"א: "עֲנִיָּה וְשִׁכֹּרָה וְלא מִיַּיִן". כואב לנביא, שבתהומות הנשייה בגולת בבל עם ישראל הוא דמוי עניה שכורה לא מיין, אלא מראהו המזוויע של העם בגולת בבל נובע מגילויי האכזריות הבבלית, ששרפה את מכורתו והגלתה אותו לבבל. ובגולה החמיר המצב - "בָּנַיִךְ עֻלְפוּ, שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת..." (שם, פס' כ'). אך הנביא ישעיהו לא הרפה באומרו לעם הסובל והנאנק תחת השלטון הבבלי" לכל הסובלים היום בגלות בבל מוטח, שהעוצמה האלוקית תקח מידיהם את "כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי" (שם. פס' כ"ב). אני מצר על כך, שחזונו של ישעיהו לא מומש במלואו. החזון שהוגשם הוא חזרת עם ישראל לארצו ב-538 לפנה"ס ובניית הבית הלאומי השני. מה שלצערי לא הוגשם זה חזון הנצחיות של חיים במולדתנו, בארץ ישראל, שמבטא המבשר על ההרים - שלום, טוב וישועה וש"לֹא יָבוֹא-בּך עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". הערל והטמא בא בשנת 70 לספירה והחריב את ביתנו הלאומי השני. הערל והטמא בשנת 70 לספירה בדמות רומא המיט אימת מוות והכחדת חיים על הבית הלאומי השני כמו שבבל עשתה לבית הלאומי הראשון בשנת 586 לפנה"ס.