מי יודע מי היא ילנה גרינברג? מה אירע לה? היכן גרה? במה עסקה? אהבותיה, הצלחותיה חלומותיה, דאגותיה, שאיפותיה? מי ידע ילנה מיהי ומהי, רק מספר הייתה, 17, בגימטרייה טוב במציאות טרגדיה נוראה. ילנה היא לא מספר, היא לא סטטיסטיקה, היא עוד אחת על הרצף המיתי הבלתי נסבל. לילנה יש שם, יש פנים, יש חיוך כובש ולבוש שיקי, שיניים צחורות ומבט אל האופק, לילנה יש אימא ואבא ואחות שכל כך מתגעגעת. לילנה יש, בעצם כבר אין. ילנה נרצחה, על-פי החשד, על-ידי מי שרצה כל כך להיות לבן זוגה. ילנה גרינברג, בחורה צעירה מלאת חיים, מלאת תוכניות, אוהבת ארץ ישראל, אוהבת טבע, פינות חמד ושכיית חמדה, כולה פריחה, בשיא לבלובה נגדעה ואיננה. מתחילת השנה נרצחו שבע עשרה נשים, נחרבו שבעה עשר עולמות, התנפצו לרסיסים האוהבים, כחרס הנשבר, היו למצבות שיש קרות, זרי פרחים ונאומים עקרים, חסרי משמעות ותוחלת של מובילות ארגונים המתפרנסות בחלקן מהמציאות העקובה מדם. הכל צפוי והרשות לרוצח הבא נתונה. בעוד ארגוני הנשים מטילות את מלא האחריות, ובצדק מסוים, על ממשלות ישראל לדורותיהן, כדאי לברר האם אותם נאומים, אותן סיסמאות שחוקות, אותן האשמות הצילו ולו אישה אחת, בחורה אחת, מהרצח אשר תמיד לאחר התרחשותו לדאבון הלב, פתאום היה כל כך צפוי, כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה.

תהליך רציני

מדינת ישראל אינה זקוקה לארגוני נשים אשר ימצו את תפקידם בנאומים שלאחר הרצח, נאומים עקרים שאינם מובילים לשינוי. מדינת ישראל זקוקה מאוד לארגוני נשים אקטיביים, ארגונים אשר יקימו קבינט לביטחון אזרחי, יפעלו ללא לאות להשגת כיפת ברזל ושרביט קסמים שימנעו את הנרצחת הבאה, ארגונים אשר לא יוציאו הודעות השתתפות בצער אלא ימנעו את הצער הבא, ארגונים שיאלצו את ראשי המפלגות מכל סיעות הבית, את ההנהגה, את הנשיא, את שופטי בית המשפט העליון, את הרבנים, את האיממים, את הקאדים, את כל מי שיש לו יכולת השפעה בהנעת תהליך השינוי. ארגוני הנשים של המאה עשרים ואחת, חייבים להוביל במעשים לא בנאומים חלולים, באקטיביזם, בהתמדה ובעקשנות את השינוי המיוחל. רצח נשים הוא לא גזרת גורל, רצח נשים הוא לא כורח מציאות, יש הרבה לעשות חוץ מלהשתתף בצער משפחת הנרצחת. על-מנת להתחיל תהליך רציני, יסודי ומקצועי אשר יוביל לתוצאות ראוי לכל ארגוני הנשים להקים ארגון גג מתכלל, לבנות לובי נטול פוזיציה פוליטית, עם נשים אשר אינן רואות בתפקיד זה מקפצה לתפקיד הבא. שוו בנפשכן ששבע עשרה נשים היו נרצחות בפיגועי טרור, הקבינט הביטחוני היה מתכנס, מבצע אורות חווה" היה יוצא לדרך, מדינה שלימה הייתה בסערה, הצהרות המנהיגים כשדגלי ישראל משני צידהם היו נואמים בפנים חמורי סבר, תקציבי עתק היו מוזרמים כדי לסכל את קיני הטרור. אם כן מדוע חיי נשים הנרצחות שלא בפיגוע טרור זולים מחיי נשים הנרצחות על-ידי ערלי לב? ארגוני הנשים יכולות להיות הקטר את תהליכי העומק לשינוי, יש להן את הכוח הציבורי, המוסרי, הן פשוט רק צריכות להחליט, לא עוד מספרים, לא עוד סופרים, לא עוד הבעת צער, הגיע הזמן לשינוי מתוך עוצמה. נשים בשום מקום לא אמורות להירצח.