די להבין טוב יותר את מורכבות דמותו ופועלו של מיכאיל גורבצ׳וב, מנהיגה האחרון של ברה"מ שהלך אמש לעולמו בגיל 91, צריך לראות את הפער האדיר בין האופן שבו מורשתו התקבלה במערב, לבין הגישה אליו ברוסיה פנימה ובמדינות ברה"מ לשעבר במשך השנים שחלפו מאז התפרקותה. גורבצ׳וב הוא ללא ספק אחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר במאה ה-20. מנהיגה האחרון של ברה"מ, שבגיל 54, צעיר להפליא, מונה למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ולשליטה בפועל של ברה"מ. ממרומי הקרמלין הוא הבין מצויין את מצבה הקשה של ארצו מוכת השחיתות וביורוקרטיה לא יעילה, שכלכלתה גרוטאה מקרטעת, שצבאה תקוע באפגניסטן ללא מוצא נראה לעין, ושתקציבה משועבד להוצאות ביטחון אדירות שבאות על חשבון תחומים דחופים יותר. גורבצ׳וב הבין את גודל האתגר, ופצח בסדרת רפורמות התייעלות ומודרניזציה נרחבות, המפורסמות שבהן ה"גלסנוסט" וה"פרסטרוקיה". במקביל הוא בין היטב ששינוי אמיתי יגיע רק עם שיפור יחסים דרמטי עם המערב ובמיוחד ארה"ב, והחל במקביל בסדרת מהלכים היסטוריים שמטרתם לסיים את המלחמה הקרה, לעצור את מרוץ החימוש ולהפנות תקציבי עתק לצרכי פנים דחופים, כלכליים ואחרים. זה התבטא בשורת פגישות פסגה עם הנשיא רייגן והסכמים חשובים בתחום בקרת הנשק (הסכם INF לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני) בדצמבר 1987, הסכמי START 1 ביולי 1991 ועוד. גורבצ׳וב הסיג את הצבא האדום מאפגניסטן בפברואר 1989 לאחר עשור ו 15 אלף חיילים הרוגים. הוא הכריז ב 1988 על ביטול דוקטירנת ברז׳נייב ובדצמבר באותה שנה הכריז מעל בימת עצרת האו"ם על סיום המלחמה הקרה. המהלכים הללו היו היסטוריים, טקטוניים ממש, והובילו לגל שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה, שלמעט ההפיכה האלימה ברומניה ב 1989 עברו כמעט ללא שפיכות דמים, ולנפילת חומת ברלין בנובמבר 1989 ולאחריה איחוד גרמניה. אלא ששורת האירועים ההיסטורים הללו טמנו בתוכם גם את סופה של ברה"מ. גורבצ׳וב עצמו, חשוב להבהיר, לא רצה בהתפרקות ברה"מ, וניסה למנוע אותה. גם ניסיון ההפיכה נגדו באוגוסט 1991 נועד לעצור את התהליך שהחל גורבצ׳וב, מתוך הבנה לאן פני הדברים. חשוב גם להזכיר שבמסגרת מאמציו למנוע את התפרקות ברה"מ ויציאת הרפובליקות שהרכיבו אותה לעצמאות, שלח גורבצ׳וב את כוחות הצבא האדום כמה וכמה פעמים כדי להפעיל כוח ולהרוג מפגינים - למשל בינואר 1991 בוילנה,ליטא, אז נהרגו לפחות 14 מפגינים בעד עצמאות, ב 1990 בבאקו, אזרבייג׳אן, אז הרגו חיילים סובייטים לא פחות מ 130 מפגינים שהפגינו נגד ארמניה על-רקע הסכסוך בנגורנו קרבאך, ובטביליסי באפריל 89. שם נהרגו 21 מפגינים שיצאו לדרוש עצמאות לגאורגיה. אלה תמיד ייזכרו לגנותו, וגם באותן מדינות לא שכחו לו את ההוראה שלו לפתוח באש. אלא שבתמונה הרחבה יותר, הכוללת, גורבצ׳וב היה דמות היסטורית, לא פחות, בשל עוצמת ההשלכות של מהלכיו. בעוד שבמערב פועלו ודמותו נתפסים כחיוביים והיסטוריים, הרי שברוסיה פנימה המצב שונה לחלוטין. הוא מזוהה כמובן בראש ובראשונה עם התפרקות ברה"מ, קץ האימפריה (גם אם זו הייתה כבר חבוטה ומקרטעת). בכל הקשור לרפורמות שלו מבית, הוא הואשם שיצר יותר בעיות משפתר, בכך שביטל את השיטה הסובייטית מבלי שהצליח להעמיד לה כל אלטרנטיבה ראויה. בכך, לדברי מקטרגיו, הפקיר גורבצ׳וב את גורלה של רוסיה בידיהם של נוכלים ונבלים. לעומתם, המסנגרים על גורבצ'וב טענו שאלמלא היה לו האומץ לצאת בגלוי נגד השיטה הסובייטית, ולהנהיג בעצמו כמנהיג ברה"מ את תהליך השינוי, היה זה מלווה בוודאי בהתקוממויות אלימות ומצבה של רוסיה היה קשה יותר. אחרים ברוסיה מאשימים אותו כי נכשל למנוע את התפרקותה של ברה"מ, ומציגים את הכאוס ששרר במדינה במשך עשור שנות ה-90 כתוצאה ישירה של הכישלון הזה. הנשיא פוטין עצמו טען באמצע שנות ה-2000 ש"התפרקות ברה"מ היא האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20". באופן סמלי ואירוני למדי, גורבצ׳וב, סמל הרפורמות והשינויים הדרמטיים בשלהי תקופת ברה"מ, הלך לעולמו בעת שיורש יורשו יצא למלחמת כיבוש נגד אוקראינה בניסיון להחיות משהו מתקופת ברה"מ, וברוסיה פנימה הוא משיב את הגלגל לאחור עם דיכוי פוליטי קשה של מתנגדים, פגיעה בזכויות אדם והשלטת אווירת פחד בקרב מבקריו. בשנים האחרונות ביקר גורבצ׳וב את משטרו של הנשיא פוטין, ויצא נגד הדיכוי הפוליטי המחמיר. גורבצ׳וב גם התנגד למלחמה באוקראינה, למרות שקרא גם למערב להיות קשוב לצרכי הביטחון של רוסיה. גורבצ׳וב גם קרא לרוסיה וארה"ב להמשיך ולפעול לצמצום כמות הנשק הגרעיני בעולם. אי אפשר לקחת מגורבצ׳וב את תרומתו הגדולה מאוד לסיום המלחמה הקרה (ביחד עם רייגן ותאצ׳ר כמובן), הפסקת מרוץ החימוש, החתימה על הסכמים חשובים בתחום בקרת הנשק ונקיטת המהלכים שהביאו בסופו של דבר לדמוקרטיזציה דרמטית במדינות מזרח אירופה ושחרורן מאחיזתה של ברה"מ, שהתפרקה לבסוף. גורבצ׳וב צפוי להיקבר בבית הקברות נובדיביצ׳י במתחם המנזר בעל אותו שם במוסקבה, סמוך לאשתו ראיסה. בבית הקברות הזה קבורים אישים חשובים רבים מימי ברה"מ ורוסיה, בהם הנשיא לשעבר בוריס ילצין, מנהיג ברה"מ לשעבר ניקיטה חרושצ'וב, אנטון צ'כוב, ניקולאי גוגול, מיכאיל בולגקוב ורבים אחרים.