יום א' בשבוע של פרשת שופטים בשנת תרנ"ז (29 באוגוסט 1897), לפני 125 שנה בדיוק, ראש חודש אלול, היה בעליל יום שבו נשברה מחיצת הברזל שחצצה כמעט אלפיים שנה, בין בת ציון השדודה והמרוסקת בקרב שבעים זאבים, לבין אביה שבשמים, ונתקבלו תפילותיה: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". באותו יום פז זיווני, החלה בחסדי שמים להפציע בשורת קיבוץ הגלויות, כאותה איילת השחר המתעצמת מתוך החשיכה לאור גדול: "כך היא גאולתם של ישראל - קמעא קמעא". כך החלה המטמורפוזה של תולעת יעקב האומללה, הרמוסה והבזויה, בדרכה להיות גור אריה יהודה, שהצטרף כעבור 50 שנה בדיוק למשפחת העמים, ושב אל ההיסטוריה של המציאות.
באותו יום מזהיר, התכנסו בבזל שבשווייץ 208 צירים יהודיים מ-16 מדינות, ועוד מאות סקרנים יהודים ולא יהודים שהצטופפו ביציע האולם, וכולם נשאו עיניהם אל הבימה המעוטרת בירק רענן, שמעליה הושמעה ברכת 'שהחיינו והגיענו', בשם ובמלכות, מפי היו"ר הראשון של הוועידה הציונית ההיסטורית הזו ד"ר קרפל ליפא, חבר המשלחת הציונית מרומניה, זקן הצירים. כך החל עם ישראל לשוב לא רק לארצו אלא גם למורשתו.
יוזם המעמד והרוח החיה בו, שחולל את המהפכה הציונית שאין לה אח ורע בתולדות העמים, בשליחותם של קורא הדורות, ד"ר בנימין זאב הרצל, מגדולי היהודים בדורות האחרונים, המשיך ברוח ברכת 'שהחיינו' את המחויבות הציונית למסורת ישראל, כשאמר בנאומו הפרוגרמטי בקונגרס: "הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים". זו האמירה המכרעת שעליה פסע, כמו על מרבד קסמים, עם ישראל בואכה קדימה, כלומר מזרחה, אל ארץ ציון וירושלים.
הרצל, יהודי יפה תואר וטוב מראה, שהוכתרגם בפי רבנים חשובים 'מלך היהודים' (למשל הגאון רבי שלמה כהן מווילנה, בעל פירוש 'חשק שלמה' לש"ס, שהערותיו מודפסות עד היום בשולי דפי הש"ס), נתקבל בתשואות שכמעט הרימו את גג האולם ונמשכו עד 15 דקות. כה גדולה הייתה ההתלהבות, לשמע מילות הפתיחה של נאומו: "התכנסנו כדי להניח אבן יסוד לבית מבטחים לאומה היהודית... הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במלים הפשוטות ביותר".
חשש מתגובות עוינות
מכאן עבר הרצל לתאר בקצרה את מצב האומה: "מצבם של היהודים בארצות השונות, אינו משמח... על חלקיו המפוזרים של העם היהודי, נגזר לשאת סבל רב... בכל מקום אנו מוקפים באיבה הקדומה, ששמה המודרני הוא אנטישמיות... [אפילו] היהדות המודרנית, זו שעזבה את הגטו, שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב ליבה... אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים"...
בקונגרס הראשון אושרה תוכנית בזל להתיישבות יהודית מעשית בארץ ישראל, שעיקרה: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ ישראל, שיובטחו במשפט הפומבי". המונח מדינה יהודית לא הועלה במכוון, בשל החשש מפני תגובות עויינות של חלק מהמעצמות, ובראשון האימפריה העות'מנית ששלטה אז בארץ ישראל, והוותיקן הקתולי שנדהם לגלות שהעם המדוכא, שהנצרות הארורה דנה אותו לגלות עולמים וליגון נצחי, בשל כפירתו במשיחיותו של ישו, קם לתחיה כעוף החול האגדי, בניגוד גמור לדוֹגמה הנוצרית. לעסקן הציוני ד"ר יעקב דה-האן (שלימים הפך לחרדי אנטי ציוני), שהתאונן בפני הרצל על שאין בתוכנית איזכור מפורש של המונח 'מדינה יהודית', השיב הרצל: "אל תדאג, גם כך יפרשו זאת כאילו כתבנו מדינה יהודית".
כעבור שלושה ימים ננעל הקונגרס, בתשואות שנמשכו כמעט שעה (!). הצירים דמעו, התחבקו והתנשקו. נשים נופפו במטפחות. אחרים רקדו על השולחנות ושרו "לשנה הבאה בירושלים". בעקבות הקונגרס שבו החלו ניצנוצי גאולת ישראל, כתב העסקן והסופר ישראל זנגוויל, במהופך לרוח 'על נהרות בבל': "על נהר בזל ישבנו והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד". ביאליק כתב לסיכום הקונגרס: "גַּם בְּמַחְשַׁכִּים/ כְּשֶׁמֶשׁ בַּל יִדְעַךְ/ זִכְרוֹנְכֶם בְּעַמְּכֶם הַנִּדָּח". אך את ההתבוננות הכמעט נבואית לעוצמה שהפיח הקונגרס בעם היהודי, סיפק הרצל עצמו, כשכתב עם סיום הקונגרס ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באימרה אחת, הרי הייתה זו: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו עימי הכל".
הנבואה הזו התממשה אחת לאחת, כעבור יובל שנים. בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי קונגרס בזל, אישר האו"ם את הקמת מדינת היהודים, וכעבור שנה, ב-ה' באייר תש"ט (1948), נוסדה מדינת ישראל והחל להתגשם לעינינו ממש חזון הגאולה שבפי נביאי האמת: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה... אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם... כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן... כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
כל המהלך הכביר הזה יצא לדרך בדיוק לפני 125 שנה, בראשית ימי אלול תרנ"ז (1897), בקונגרס ההיסטורי ההוא בבזל. ומי שלא רואה את גודל הנס ואת יד ההשגחה העליונה במהלך הנשגב שהפציע אז בבזל, חשוד על היותו או עיוור או כופר.