1. בן אוליאל הורשע ברצח משפחה פלשתינית שנמה בביתה ולא היה לה כל קשר לטרור הנתעב ששם קץ לחיי מלאכי רוזנפלד. לפי סניגוריו של הרוצח - בצלאל סמוטריץ'ו איתמר בן-גביר וחברי סיעתם (ושתיקתו של ביבי) - צריך היה לשחררו מפני שאנשי השב"כ הפעילו כלפיו את שיטת חקירת "הצורך". כלומר מקרים נדירים בהם מתאפשרת חקירה תקיפה בהרשאת היועץ המשפטי לממשלה.
בעולם ובישראל מתקיים ויכוח לגיטימי אם להתיר חקירה כזאת כדי למנוע עוד מעשי טרור או שעדיף להימנע מכך גם אם הרוצח יצא לחופשי בלי לעמוד לדין (לא שמעתי שהח"כים אורית סטרוק ושמחה רוטמן ממגיניו של בן אוליאל הסתייגו אי-פעם מחקירת מחבל פלשתיני בשיטת "הצורך").
רק שיש להסביר לציבור: גם אם בן אוליאל נחקר בתקיפות הוא ניפק מידע שרק הרוצח יכול היה לדעת. למשל, שהייתה בחלון רשת להגנה מפני יתושים. חוקרי המשטרה לא ידעו כי נשרפה. בן אוליאל סיפר עליה ואכן נמצאו שרידיה. זה מקרה קלאסי בו חקירה תוקפנית, שאולי היא מגונה, ראויה לאישור מבית המשפט, מה שנקרא "פרי העץ המורעל" המקובל כעדות לגיטימית במשפט האנגלי, אך לא האמריקני.