לאחרונה יצא ספר הנקרא "גולדה האחרת" בעריכתו של יגאל צחור, איש רביבים שאף ביצע את המחקר עבורו והוציאו לאור בסיוע "מרכז גולדה מאיר לתרבות" - רביבים וקיבוץ רביבים. הספר הוקדש לזכרו של משה אולניק ז"ל, מייסד וראש העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר. השתתפו בעריכה יעקב סתר ועל העיצוב הופקדה רוחמה ש. הספר מכיל למעלה ממאה ושלושים עמוד וכולל בתוכו מלבד המבוא, שישה פרקים. בספר נכללו תמונות בשחור לבן מפרקי חייה השונים של גולדה וכן ציטוטים מדברים שאמרה, מנאומים שנשאה, מפרקי זיכרונות, קטעי מחקרים וביוגרפיה וכן מהספדים שכתבו ראשי האומה עליה עם הסתלקותה. בכריכה האחורית נכתב כי בעת היוסדה של המדינה גייסה גולדה סכומי עתק עבור חימוש הצבא וכן סייעה בקליטת מאות אלפי עולים ניצולי השואה וכן את העולים מצפון אפריקה. בשנת 1969 נבחרה לראשות הממשלה והיה עליה להתמודד עם המבחן הקשה בחייה - מלחמת יום הכיפורים. הספר חושף עתה צדדים נוספים באישיותה של גולדה שלא דובר בהם עד עתה כמו למשל אישיותה ורגישותה ויכולתה המיוחדת להידבר עם אנשים מכל קצוות הקשת החברתית-פוליטית וזאת ללא סיסמאות ומליצות נבובות. מסיים העורך במילים אלו: "בחוברת הזאת סיפרנו על גולדה האחרת, זאת שהציבור לא הכיר ולא שמע. אנו תקוה שיהי בכך לתקן ולהשלים את דמותה כפי שהצטיירה במשך השנים בעיני מי שלא הכירוה. זוהי גולדה שלא הכרנו וכפי שהייתה באמת".

גולדה מאיר הייתה שליחת ציבור יותר משישים שנה ורק בערוב ימיה התפנתה לכתוב את סיפור חייה ("חיי"). מעט ידוע בציבור על נחישותה במהלך מלחמת יום הכיפור ומשום כך נוספו לספרו של צחור קטעים המאירים באור נוסף את דמותה הפחות ידועה שלה. רק עתה לדעת העורך, מתגלה אנושיותה וכוח התעקשותה לומר את אשר על ליבה לכל אדם ואדם. היא לא פחדה מגדולי עולם ולא מהביקורת הבוטה של "הפנתרים השחורים" אשר בלא ידיעתם תרמה רבות לשיפור המצב הכלכלי של השכבות החלשות. בנוסף הוסיף העורך קטעים ססגוניים באישיותה כמו למשל אהבותיה, הריקודים עם ראשי מדינות אפריקה, אהבתה לבישול ועוד. החוברת של צחור נכתבה בשיתוף עם כותבים נוספים ביניהם קטעים מספרה "חיי" וקטעים שכתבה ריקי כהן על התלהבות הנעורים שלה. על קשריה עם קיבוץ רביבים ומבט אחר על מקומה במלחמת יום-הכיפורים כתב החוקר חגי צורף. וכן כותבים נוספים צעירים וותיקים שכתבו עליה לאחר מותה. התמונות נמסרו לעורך באדיבות מכון המחקר ע"ש גולדה מאיר, מאוספו של נכדה שאול רחבי, מארכיון רביבים ומלשכת העיתונות הממשלתית. צחור אסף את החומרים, כתב אותם והביאם לדפוס.

מפרק א' שסוקר את חייה לפני עלייתה, נביא בקיצור מספר אירועים שהשפיעו על דרכה בעתיד. גולדה ציינה כי תחושת הרעב התמידי, אימת הפחד מהמשטרה המחפשת "אנרכיסטים" צעירים המתכנסים בהיחבא, תחושת הקור הבלתי נסבל בילדותה והמחסור באמצעים להתגבר עליו, נחרטו עמוק בזיכרונה. יתר על כן הפחד מפני פוגרום מתקרב, החשש של כל יהודי מאכזריות הקוזקים, ייתכן שהם היו הבסיס להכרתה בבגרותה בצורך בכוח ובנשק כדי להתגונן מפני כל אלה. אירוע בריחתה מהבית בגיל 15, לבד ברכבת לאחותה בדנוור, גיבש את אישיותה של גולדה כמי שיכולה להשיג מטרות עתידיות בנחישות ובתחכום. בבית אחותה בדנוור פגשה צעירים מקומיים שהיגרו כמוה מאירופה, נלהבים, סוציאליסטים ורומנטיים. רובם דיברו יידיש והנושאים על הפרק היו הקומוניזם, הסוציאליזם, ספרות יידישאית, שירה רוסית, הציור הצרפתי, קפיטליזם, פציפיזם ואף על מהפכנים דרום אמריקניים. מעמדה של האישה בעידן החדש ומעמד השחורים היו אף הם נושאים לוויכוח. לראשונה שמעה כאן מאיר על דגניה, א.ד. גורדון ועל האפשרות לעלות ארצה ולעבד את האדמה. באירועים אלה פגשה את מוריס שהיה בן 19 ולעתיד אבי ילדיה, שהפליא בהרצאותיו על ספרות ואמנות והשניים התאהבו.

תחת סעיף זה מביא צחור את לבטיה הרומנטיים העדינים ביותר של גולדה שעה שסיפרה למוריס אהובה על שובה למילווקי ועל שבועתם להתחתן בקרוב. בעת שהותה בדנוור גיבשה את השקפתה בדבר הצורך בשוויון בין נשים לגברים. גולדה לא הסתפקה "בהעדפה מתקנת" בה בן-גוריון ביקש להכניסה כאישה לממשלה הזמנית. כבת להורים ממעמד כלכלי נמוך היא חשה שבעתיד תעשה הכל למען שוויון חברתי וכלכלי בקרב המדינה הצעירה. בהמשך צירף צחור קטעים מחייה של גולדה כאימא שנכתבו בידי מנחם ושרה בניה והם בלתי מוכרים ברובם לציבור. מזיכרונות הבנים עולה כי גולדה חשה תסכול רב בין חובתה כאם לילדיה לבין התפקידים הציבוריים הבכירים שהוטלו עליה וגזלו את רוב זמנה. הילדים זכרו את לילות השבת ההומים בהם התאספו בדירתה גדולי המדינה וכך התוודעו למנהיגות בעודם ילדים. עד השליחות לארה"ב דיברה גולדה עם ילדיה (עד גיל 7-6) יידיש ולאחר מכן בשליחותה לארצות העולם, היא החליטה לדבר עמם רק עברית. הילדים היו שותפים לרגישותה של גולדה לנוער במצוקה שהקימה לצורך פתרון בעיה זו ועדה ממשלתית מיוחדת. בשנים האחרונות לכהונתה רבצה עליה תוגה בשל תופעת הירידה, צמצום העלייה, הפער החברתי הגדל והולך, החומרנות, והאלימות הגוברת. ועוגמת הרוח הקשה ביותר - האבדות ביום הכיפורים והעובדה שלא סלחה לעצמה על שהלכה אחר עצת המומחים בדבר "הסבירות הנמוכה" למלחמה. על-אף שהייתה פרקטית ולא שגתה באשליות לגבי אויבנו, היא האמינה כי השלום בוא יבוא. זיכרונותיה של גולדה מחייה במרחביה ובתל אביב גם הם מוכיחים את מאמציה להשתלב בעמדות מנהיגותיות-סוציאליסטיות בצד קיום חיי משפחה מקובלים עד כמה שאפשר.

בפרק ג' הביא העורך צחור כמה נקודות מבט על יחסיה המיוחדים של גולדה, הסבתא של בתה שרה, ובאמצעותה עם קיבוץ רביבים וחבריו. צחור מעיד שהמפגש הראשון של גולדה עם בתה החלוצה על אדמות רביבים היה בשנת 1945. בהמשך מובאים דבריו של חגי צורף, עורך הספר "גולדה מאיר, הרביעית בראשי הממשלה". נראה שברביבים מצאה את צורת החיים הצודקת כפי שחלמה עליה במרחביה בשנת 1922. בשנות החמישים נולדו 2 נכדיה ויחסיה עם הקיבוץ התהדקו. היא השתתפה בשיחות ובאירועים והועמדה לרשותה דירה צנועה שתוכל לארח בה אישים שבאו לבקרה. מעשית דאגה להארכת קו ירקון נגב עד רביבים, סלילת כביש רביבים-צאלים, וביטול נוהג ניתוק הקשר הטלפוני של רביבים בסופי שבוע לאחר שדיברה על כך עם שר הדואר. החל משנת 1956, כשהחליפה את משה שרת כשר חוץ, המשיכה לסייע לקיבוץ. עם הבחרה בשנת 1969 לראשות הממשלה צמצמה את ביקוריה אך העמיקה לדברי נכדה שאול, את קשריה והסיוע לקיבוץ. בוויכוח על יחסי דת מדינה הביאה דוגמה את יחסה החיובי של רביבים לדת ולמסורת מבלי להיות "דתיים". את יום כיפור 1973 החליטה לבלות בתל אביב ולא ברביבים עקב הידיעות על מלחמה מתקרבת. כשפרשה, הציע לה הקיבוץ לחיות ברביבים אולם היא סירבה ונשארה בתל אביב. צחור שילב כאן כמה זיכרונות ותמונות מארכיון רביבים המעידים על הקשר החם, המשפחתי עם חברי הקיבוץ.

בפרק זה (דברים ולקט) מביא העורך דברים מטעם החוקר חגי צורף הנוגעים לתדמיות שנקשרו לגולדה כאשמה במחדלים ובאסונות של המלחמה. על פני כמה עמודים פורס צחור את דבריה של גולדה בכל הקשור במשבר מלחמת יום הכיפורים המתבססים על דברים שאמרה בהזדמנויות שונות (ועידות, כנסים, ישיבות ממשלה) החל מדבריה בכנסת בשנת 1970 ועד לאחר שנת 1973. כחוט השני בולטת דרישתה לעוצמה צבאית, למניעת ויתורים למצרים מול חולשה, מהרצון להימנע מקרע עם ארצות הברית והקשרים עם ניקסון וקיסינג'ר ובעיקר - להמשיך ולחתור לפתרון ביניים שיוליך בעתיד להסכם שלום. ועדת אגרנט שיחררה אותה מהאשמה במחדל המלחמה אך גולדה כאבה את צער המשפחות על הנופלים וכעסה על עצמה שהקשיבה יתר על המידה למומחים (דיין, דדו ואחרים) ולא הלכה בתוקף אחר צו ליבה. ובמילים אלה סיכמה את תחושתה לאחר המלחמה: "...שאם מישהו צריך לשאת באחריות הפרלמנטרית אני רואה בראש וראשונה (אותי) אחראית לכך. יושבים בדיונים אנשי צבא מובהקים, מוצלחים שיודעים את כל הערכות המודיעין ופוסקים כפי שפסקו. את יכולת להחליט אחרת? נכון, אבל איש לא אמר שאסור לי להציע דבר. לא הצעתי כי חשבתי: זה באמת כך... הייתה שגיאה פטאלית בהערכת המידע שהיה בידנו. גם שלי...". דברים ברוח זאת אמרה גולדה בישיבת מרכז המפלגה ב 5 בדצמבר 1973.

צחור צירף בפרק זה ארבעה סעיפים הלקוחים מספרם המשותף החדש של חגי צורף ומאיר בוימפלד. הקורא הרוצה להרחיב יציץ בספרם - אנחנו רק נזכיר במשפט אחד את ארבעת הסעיפים הלקוחים מספרם שצירף הסופר. תוך דקות נדרשה מאיר להכריע בשתי דילמות מהקשות במלחמה - א. פתיחת המלחמה במכת מנע. ב. גיוס מילואים נרחב. גולדה העיזה ונגד דעת דיין החליטה על גיוס מילואים רחב. היא לא אישרה מכת מנע על חיל-האוויר הסורי מחשש שזה יהיה בניגוד לדעת ארה"ב שתאשים את ישראל כמי שפתחה במלחמה ותמנע בהמשך אספקת נשק. בישיבת הממשלה במהלך המלחמה לא התחרטה גולדה מאיר על כך שמנעה מכת מנע ועל כך יש רבים שחלקו עליה. היא אף התירה הפצצות אוויר בלב דמשק וכן את המטוסים הרוסיים שחנו בשדה התעופה בחלב. במקביל עמדה בתוקף על זירוז הרכבת האווירית שהחלה לנחות כאן ב-13 באוקטובר. באומץ רב היא תומכת במעבר מבלימה להתקפה והיא מאשרת את הצעת הרמטכ"ל לפתוח במתקפת נגד כוללת ב-10 לחודש. היא מגבה את צה"ל על-אף האבדות הקשות, ואף התעמתה עם מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בשל סירובה לקבל את החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש ב-22 לחודש. מאיר רצתה מאוד ועמדה בתוקף על השלמת משימת כיתור הארמיה השלישית. עם סיומה של המלחמה הבהירה מאיר שהמחיר הכבד שהעם שילם מחייב הליכה להפרדת כוחות ובהמשכו, ללא הפסקה, על קיום שיחות שלום עם המצרים. השלום אכן הושג בשנת 1979.

צחור הביא ראיון עם מאיר שנערך בין השנים 1977 - 1978 המצוי בארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן-גוריון ובהם נשאלה על נקודות חשובות בחייה ועל אישים שהשפיעו עליה. הראיון ארוך למדי ולכן נתייחס רק לכמה נקודות הבאות לחזק את התזה של צחור - גולדה האחרת. גולדה ענתה על שאלות הקשורות ל"פרשה", על יחסו המחפיר של דב"ג למשה שרת ועל זלזולו בחיים וויצמן. בראיון לא עלו כלל שאלות הנוגעות למלחמת יום כיפור. העיתונאים התייחסו בעיקר לתפקידיה של מאיר עד היבחרה לראש הממשלה והיא תמרנה בתגובותיה בהציגה מחד את גאוניותו של בן-גוריון ומאידך - לא הסתירה כלל את חולשותיו. לאחר מותה של מאיר הוציא משרד החינוך חוברת מיוחדת שסקרה את פעילותה רבת השנים. צחור סבר שקטעים מחוברת זו יסייעו להציג את דמותה האחרת של גולדה. נלך אם כן בעקבות בחירתו של צחור: קרן נויבך כתבה בחוברת כי למרות היותה אישה היא נחשבה למנהיגת ציבור ולא למנהיגה של נשים עד כדי כך שהיא נצרבה בזיכרון הלאומי שלנו לדעת נויבך - כגבר. יעקב צור, איש ההתיישבות ושגריר לשעבר, הדגיש את בדידותה בשעות הקשות של העם - בעת היציאה למבצע סיני, בעת בחירתה לראש הממשלה ובעת התנצלותה בפני נציגי הגלויות על שלא הבינה את גודל השעה ואפשרה "למומחים הצבאיים" להובילה באף. נאומיה לא היו רטוריקה אלא מסוג של "שיחה" שבין אדם לחברו. כך זכר זאת צור ואת הופעתה בפני 30 אלף יהודי בואנס איירס. כשרת חוץ מעולם לא ניסתה להסתתר מאחורי הביטוי "אין תגובה". מנהיגים מצרפת ואיטליה סוציאליסטים וקומוניסטים נשבו בקסמה ובעולמה הצבוע בשחור לבן. מאיר העדיפה שמירה על עקרונות אידאולוגיים על פני הפרטה ועשיית רווח קל. לו קידר, עוזרתה האישית, זכרה את אורח החיים הצנוע שהנהיגה בשגרירות הרוסית במטרה לחסוך בכספי המדינה. קידר ליוותה אותה בביקור בבית הכנסת במוסקבה והתפעלה מהאהבה שהרעיפו עליה. היא הסתובבה לפי דברי קידר בהרגשת אשם כבדה על-אף שהוכח שחלקה במחדלי המלחמה היה קטן ביותר. נשיא המדינה נבון אמר בהספד ביום פטירתה ..."הסתלקה מאיתנו מנהיגה לאומית נדירה: דמות מופת, שכל חייה היו קודש לעם ישראל, ללא תנאי וללא שיור. יהודייה ברמ"ח אבריה שהזדהתה עם גורלו של כל קיבוץ יהודי ברחבי תבל. שאבה מן הטרגדיה והגבורה של עם ישראל לדורותיו כוחות נפש אדירים לייצוג עניינו לפני אומות העולם בגאווה ובאומץ בלתי נדלים. מה שהשיגה למען מדינת ישראל בחומר וברוח - אין ערוך לו ואין דומה לו". ישראל אלדד, יריב אידאולוגי הפליג בשבחה ושמעון פרס קבע בחוברת שהיא "העניקה לפוליטיקה את הנפש".

לקטעים אלה הוסיף העורך דברים שכתב בנפרד - עם מלאות 41 שנה לפטירתה. הוא הבליט את הביקורות שהופנו אליה - יחס מתנשא לפנתרים השחורים, התנגדותה לתיווכו של גונאר יארינג מטעם האו"ם ולכאורה אחריותה למחדל מלחמת יום הכיפורים - ומוכיח שאין הצדקה לביקורת זו כלל. צחור מביא מסמכים המעידים על שינוי היחס בקרב הדור הצעיר כלפי מאיר, ובסיום הפרק הוא מביא קטעים מהראיון שערכה נויה מטלון בו לכאורה נשאלת מאיר על מלחמת אוקראינה ועל הסיכוי לשלום ופורסם במגזין ליברל. בסיום הפרק הדגיש העורך את כמיהתה לשלום של מאיר, תכונה שכל כך הרבה שנים נהגו החוקרים, הפוליטיקאים ואישי ציבור להסתיר.

בתום הקריאה של הספר, ניתן לומר בבטחה שהעורך יגאל צחור, הצליח בהחלט לשנות את גישתנו החד ממדית לגולדה מאיר שראתה רק את "מחדלה" ביום כיפור. הוא הביא בדבריו ודברי חוקרים ותורמים אחרים כולל חומר מארכיון הקיבוץ, זוויות חדשות ובלתי מוכרות על גולדה מאיר שמציגות אותה כנערה סקרנית, נועזת, כנאהבת, כאשה נשואה המתנסה בצורות חיים חלוצית (מרחביה) וכאשה דעתנית בעלת אמונה סוציאליסטית-ציונית לוהטת שמילאה את התפקידים החשובים ביותר במפלגה (מפא"י) ביישוב ובמדינה. בנוסף הבהיר העורך בצורה עדינה ואובייקטיבית את מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין גולדה מאיר, הסבתא, לבין קיבוץ רביבים. אין ספק שצחור נשען גם על מסקנות החוקרים צורף ובוימפלד שטענו כי נעשה למאיר "רצח אופי", שהציגו את הפן הפרגמטי שלה ונכונותה לפשרות, על העיוות ההיסטורי ששריד תלה בה כמי שמתעקשת ליצור קשר עם סאדאת ואת אחריותו הכבדה של ראש אמ"ן אלי זעירא באחריותו למחדל. רוצו לעיין, שווה.