רבים תוהים מה פשרן של קבלות הפנים הנלהבות בהן מתקבל בן-גביר במקומות שונים, בין היתר גם בקיבוצים, אותו מעוז היסטורי, נשגב, של השמאל.
אף פעם לא הייתי מאוהדיו, אבל חובה להבין את הרקע ואת העובדות. ראשית תנועה זו, היא אומנם מימין לימין, אבל בשום אופן לא כהניסטית. דווקא האשמה זו מבטאת קוצר הבנה ואטימות פוליטית. האהדה לתנועה זו צמחה בהדרגה, כאשר הדשן לצמיחתה, מגיע משני מקורות: האחד הציבור הערבי, ובמיוחד חלק לא קטן מהצעירים שבו, כאן צמח, בחסות חומרי לימוד אנטישמיים ואנטי ישראלים, מגיל ילדות ועד בגרות ובחרות, שורש מר ולענה מבחינת היחס לישראל.
האיבה היוקדת, המסרבת לגווע, גם לא לנוכח הישגים כלכליים גדולים מאד, השנאה המוקרנת "משם", מהריכוזים הפלשתינים המרכזיים, בין אם הם בעזה ובין אם הם ברמאללה, ההטפה הבלתי פוסקת הרוויה עד לשד עצמותיה, בשנאת יהודים, החל מספרות הילדים בואכה המדיה והפרינט היומיומיים שלהם, האיבה הספוגה במוטיבים אנטישמיים מובהקים, והבוקעת גם מפעילותם של הפלשתינים והמוסדות שהוקמו על ידם, למאבק טוטאלי בישראל, גם בחו"ל, דוגמת ה-BDS, בכל מוסד אפשרי, נגד המדינה היהודית, כל אלה היוו מכות חשמל מטלטלות. הן איפשרו לאתוס הציוני את התחייה המחודשת. הוא ניעור לחיים. עכשיו הוא כאן. קיים ונמרץ.
אותה קבוצה באוכלוסייה הפלשתינית, גדלה בהתמדה ודווקא בחסות הרשות הפלשתינית, מצאה כאן, לרשותה, מסע מתלהם נגד ישראל, כשהוא בעיצומו, ומתנהל בכל מוסד בינלאומי אפשרי, מסע שיש לו "סניפים נאמנים", גם כאן בארץ והם גם נושאי דברן הנאמנים של הרשימות הערביות בישראל.
בקיצור ובתמצית: במקביל להקצנה האמורה בקהילות הערביות-פלשתיניות, הן בחו"ל והן בישראל, הציבור היהודי כאן, גם הוא עשה דרך משלו בשדה החרוש האמור, אבל בכיוון הפוך. הוא הגיע עד הלום כשהוא מפוכח מאשליות שווא. פעם, בתמימותו, איפשר לרבין ולפרס לקבל את הצעות ערפאת, איפשר את הסכמי אוסלו. ומה קרה בפועל? בפועל הוא ניצב בפני טרגדיה. קריסת החלום: שתי אינתיפאדות מדממות, מסלול של דמים ודמעות, המוליך לתקופתנו אנו, אף מצא, אותו דור מתפכח בעל כורחו, שהוליכו, אותו, אותנו, עם חח באפנו, כשאנו נגררים, שוב מתוך אותו תום לב, לא בשביל השלום שבשוליו כלניות פורחות, אלא בשביל דמים חרוך ושרוף לתוכו נדחפנו, אף זאת מתוך תקוות שווא, על-ידי "פרטנר" ערמומי, נוכל ורצחני.
בנקודת הזמן הנוכחית אחרי פרעות 2021, בכל הערים המעורבות, כאשר התברר כי ציבור ערבי גדול, ובמיוחד הצעירים שבו, אכן חזר לסורו, דרס ברגל גסה, את שכניו היהודיים ואת התקוות לחיים משותפים, במה עוד בדיוק נותר לנו להאמין עכשיו? ואת התוצאה מאותה אכזבה עמוקה אנו רואים היום, בהתחזקותה של התנועה האמורה (עוצמה יהודית). אני מציע לאותם אנשי שמאל, להתפכח. התוצאה הישירה מהושטת הלחי השנייה, לה אחראי השמאל, במידה גדולה, אותו מסלול שהצעתם, הכולל ויתורים אין סופיים, הוא הוא בן-גביר. והוא מופיע ויופיע מעתה כשהוא מחוזק על הבמה הפוליטית (לצד נבנימין תניהו כמובן). כתופעת קבע במציאות הפוליטית הישראלית.
ונזכור: כל הדברים האלה קרו, כאשר לנגד עינינו, החזיון המדמם של ההינתקות מעזה ותוצאותיה הקשות. גם כאן מקופלת בתמצית כל ההוויה הישראלית-פלשתינית: החזרנו שטחים - קיבלנו מכת אגרוף מצמיתה בפרצופנו, כאות תודה... קיצרתי מאד. מקווה שיש באמור לעיל, משום תשובה לשואלים, לפשר התחזקותו של הימין בסקרים ולו על קצה קצהו של חוד העפרון.